״טסה לבד״ יום ראשון

יום 0 התחבר עם יום 1.

העברתי אותו ברובו בהסחות דעת בדמות חופש סוכות עם ילדים, מפגש עם חברים וסתם סידורי בית. אבל כשהגיע הערב והשעות הצטמצמו עד לשעת הש׳- 02:00 לפנות בוקר, הרגשתי את הגוף שלי הולך ומתכווץ. התמלאתי בהתרגשות אבל כזו שלא עושה לי טוב, כזו שאני מרגישה לעיתים קרובות לפני קורס או הרצאה שאני מעבירה, כשההתרגשות הופכת לסטרס.. מין חרדת ביצוע וחזרה אובססיבית בדמיוני על הפרטים שהולכים להרכיב לי את העתיד. דמיינתי שוב ושוב איך אני מגיעה לשדה התעופה, מוסרת מזוודה, עומדת בתורים, מסתובבת בדיוטיפרי, עולה למטוס, נוסעת למלון, ועומס הפרטים פיצץ לי את הראש.

כששמתי לב שזה מה שאני עושה הפסקתי עם הדמיון הזה. הבנתי שיש כאן חיפוש אחר שליטה ואחיזה במשהו עתידי ולא ידוע. הצורך הזה בשליטה, ברגעים עתידייים, מתיש וחסר תועלת, החלטתי במקום זה להתמקד ברגעים ספציפיים שאני חווה.

ליטפתי את הכלבה והרגשתי את הפרווה החמימה שלה, שתיתי כוס תה חם ומתוק והתענגתי על הלגימות המרגיעות, התכרבלתי עם הילדים והרחתי את העור המתוק שלהם, התחבקתי עם אורי והרגשתי את הביטחון שלו נוסך בעורקיי. עברתי מרגע לרגע לרגע והגוף נרגע.

בשדה התעופה הדברים עברו חלק, המזוודה נמסרה, עשיתי סיבוב זריז בדיוטי פרי (כרגיל השתעממתי אחרי דקה וחצי) ומצאתי כסא לנמנם עליו עד לעליה למטוס. אפילו זכיתי לצלם עננות מרהיבה תוך כדי זריחה.

כשהשמש זרחה כבר לא הצלחתי לנמנם יותר. הגוף שלי מתעורר לאורה גם אחרי לילה ללא שינה. אז שלפתי את המחשב והתחלתי לכתוב. יותר נכון, המשכתי לכתוב. הספר השני שלי מתהווה לאט לאט. כבר 30,000 מילים כתובות. זה יותר מחצי ספר. אומנם טיוטה ראשונית מאוד, אבל עדיין משהו נוצר לו.

המנטרה שמשחררת אותי ליצירה מהנה היא פשוט לסיים אותו, שיהיה שלם, פחות בכיוון של מושלם.

הנוף המתחלף בחלון המטוס מרהיב, אגמים, הרים מושלגים, תהיתי איזו ארץ זו שאנחנו חולפים מעליה בדרך..

הגרמני הסמוק שלידי לא הפסיק להפליץ וזה היה דוחה ברמות על. נתקפתי בחילה ונשמתי רק דרך הפה. אין לי ספק שאם אשתו הייתה ערה הייתה תוקעת לו מרפק חד בצלעות ומעירה אותו.

ֿעוד שעתיים אחר כך נחתנו, ההרפתקאה שלי הולכת ומתהווה.

כשבמלון לא איפשרו לי לעשות צ׳ק אין מוקדם החלטתי לנסוע לכנס למרות העייפות והרצון העז להתקלח ולנוח. הלם העייפות מנע ממני להיות חדה ואנרגטית ורוב הזמן שהיתי בדוכן של ספרי ניב שבו הספר מוצג בין שאר הספרים, כמובן שדאגתי לו למקום טוב ובולט.

בינתיים הכרתי כל מיני אנשים מעניינים, ישראלים ברובם, שמציגים בדוכנים לידי. היו לנו שיחות מעניינות וחלקם מילאו אותי בהשראה. בעיקר אותה אישה חמודה שסיפרה שגם היא והשותפה שלה הגיעו כמוני בשנה שעברה לכנס, המומות ועם תרמיל על הגב, ומפה לשם, אחרי שהסתובבו ודיברו עם מלא אנשים, חתמו חוזה עם אוסטרליה וארה״ב.

גם השגריר קפץ לביקר והצטלם עם כולם בשמחה, זה מצטלם אחלה בפייסבוק למרות שזה בולשיט ולא מעיד על כלום:)

הדוכן היחיד שרציתי לראות היה של ״היי האוס״ וגיליתי שהוא ממוקם ממש קרוב אלינו. התרגשתי לראות את האנשים שעומדים מאחורי ההוצאה הנפלאה הזו ותמונות של לואיז היי הנפלאה תלויות שם ומזכירות כמה אהבה היא הביאה לעולם בחייה. החמאתי להם שאני אוהבת אותם מאוד והם בתמורה נפנפו אותי כשניסיתי לקבוע פגישה:)

לא יכולה שלא להשוות את פרנקפורט לברלין. 1:0 לטובת ברלין, בענק.

פרנקפורט, לפחות ממה שראיתי עד כה בדרך ליריד וחזרה, אפרורית ולא נהנתנית בכלל. אפילו הנקניקיות כאן לא מגרות!

כמה שעות אחר כך, בחדר קטנטן בבית מלון.

מהרחוב נשמעים קולות רמים של מהגרים, לא נעים בכלל. לקחתי מלון במקום מרכזי ליד התחנה המרכזית ולא תארתי לי שזה כמו התחנה המרכזית בתל אביב. לא מתכוונת להסתובב בשעות הערב מחוץ למלון. אלו בדיוק הדברים שחששתי מהם כשטסתי לבד. עוברות בי מחשבות מפחידות אבל אני מנחמת את עצמי שבמשך היום אסתובב ואהיה בכנס ובערב אתכנס בחדר לכתיבה, קריאה ואמבטיות קצף מפנקות. בסה״כ לא נורא:)

היום הראשון במסע שלי כמעט ונגמר, הולכת לצפות בנטפליקס ולהודות על כל הטוב שיש.

על מה אני מודה היום?

על אינטרנט שעובד סבבה

על אנשים מקסימים שהכרתי

על הנאה מהרבה רגעים

על מרק דלעת מעולה שחימם לי את הבטן והנשמה

על אל על ועל גאווה ישראלית

על אהבה ענקית לישראל - שאני חווה בכל פעם שאני בחו״ל

על הילדים, על אורי, ועל אינטרנט שמאפשר תקשורת מרגיעה

על בחירות שעשיתי ומפתחות אותי

על אמבטיית קצף חמה ונעימה

על פקיד נחמד במלון

על ידיעה שמחר בבוקר, אחרי שאשן טוב, אולי אפילו פרנקפורט תראה לי נחמדה יותר