דחפים
מועקה.
ככה קמתי אתמול וזה נמשך גם היום.
ואני נזכרת שזה קרה לי לפני כמה שנים טובות, כשפתאום מאסתי בהכל ורציתי שינוי.
הפעם הטריגר היה הפרק מ״מחוברים״ עם אמיר פישר גוטמן ז״ל.
כל כך מקסים ושובה, ואבא נהדר.
צפיתי בפרק פעמיים ובכיתי והתרגשתי ומשהו התעורר בי.
הקטע שבו הוא שאל את הבן שלו ״מה בא לך לעשות היום?״ והבן ענה ״לנסוע לאילת״, ואחרי כמה שניות רואים אותם טסים לאילת, מבלים, משחקים, מדברים. הקטע הזה נגע לליבי יותר מהכל. ההקשבה לבן, התפיסה של החיים כרגעיים וזמניים ולא לדחות למחר את מה שמתחשק לעשות היום. ההתנערות מהכל בלי חשבון, פשוט נסע ובילה עם הבן שלו בנוכחות ובהנאה, זה נגע בי.
והתחלתי לשאול את עצמי למה אני לא עושה את זה גם. הרי ברור שגם לי בא אילת ותכל׳ס גם אני יכולה לקחת טיסה ולהיות שם תוך כמה שעות. למה אני לא עושה את זה? מה עוצר אותי כל כך מלהקשיב לדחפים ולחשקים שלי?
למה רק אנשים שעומדים על סף המוות מבינים את זה באמת לעומק, שאסור לדחות שום דבר וצריך להנות מהחיים בכל רגע. אני יכולה לדקלם את זה עד מחר אבל כנראה שזה לא באמת מחלחל בי לעומק בהבנה עמוקה יותר.
הציפיות. זה מה שעוצר אותי.
הציפיות שלי מעצמי להיות אמא טובה שלא נעלמת פתאום למשפחה (תכלס בא לי לנסוע לבד), הציפיות שלי מעצמי להיות אשת מקצוע שלא נעלמת פתאום ללקוחות. הציפיות שלי מעצמי להיות אחראית בהתנהלות עם הכסף ולא להשתגע ככה בביזבוזים באמצע החיים. הציפיות שלי מעצמי להיות אישה אחראית ועם הרגליים על הקרקע.
אבל מתי הפכתי לאישה כזו?
אני זוכרת בבירור ימים ספונטניים של חוסר מחויבות ותחושת חופש נפלאה. היי, זה בעצם קרה לי גם לפני פחות מחודש כשביליתי בפרנקפורט לבדי. גם אז נכחה בי התחושה הזו של חופש מוחלט, והייתי מאושרת.
היומן ששוכב מולי מלא בחוגים והסעות והתחייבויות, לעצמי וללקוחות ולהורים ולמשפחה, וכל אלו חונקים אותי ומונעים ממני להרגיש חופשיה. כי תכל׳ס אם אשאל את עצמי מה באמת בא לי - בא לי לבעוט, לשבור חוקים, בא לי שינוי, בא לי לנער את האבק מהשגרה שלי, בא לי לקבל באהבה את העובדה שעד לפני יומיים מאוד אהבתי את השגרה שלי ונאחזתי בה חזק ופתאום עכשיו בא לי שינוי.
בא לי להבין שזה לא מעיד עליי כלום. ואולי דווקא זה כן מעיד שנשארה בי אש, שבוערת לפעמים, והלהבה יוצאת משליטה לפעמים ושזה דווקא משהו חיובי וטוב, ששומר אותי עם דופק ובחיים, לפעמים.
בוקר מוזר כזה, כשהחורף אמור להגיע ובעצם השמש זורחת, כשהילד אמור להיות בבית הספר ובעצם נהנה בבית ביום חופש שאיפשרתי לו, כשאני אמורה לעבוד, ובעצם חושבת על מהות החיים ועושה זום אאוט רציני.
״את הורמונלית?״ שאלה אותי אתמול חברה טובה ואוהבת ונזכרתי שיכול להיות שכן, אבל לא יכול להיות שזה מסתכם בזה. אולי דווקא ההורמונים שמשבשים את השגרה גורמים לנו לשאול שאלות גדולות ולהרים את הראש לפעמים, אולי זה ממש בריא לעשות את זה מפעם לפעם, את ה״זום אאוט״ הזה, ולבדוק אם אנחנו עדיין בנתיב, עדיין בחיים, או שהלב שלנו זועק לשינוי, זעקה שנשמעת בעיקר בבקרים כאלה, כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות פחות מחוייבים ויותר חופשיים.
