אני אצא בקטנה לשוק הפשפשים

״אני אצא בקטנה לשוק הפשפשים, ואז, בצהריים, אלך ליריד״ כך הצהרתי בפני עצמי היום.

שיננתי שוב את המפה של גוגל מפות לפני שיצאתי לדרך וידעתי שתוך שעתיים אהיה בחזרה במלון, אחליף לבגדים ייצוגיים ואלך ליריד.

כשהגעתי לשוק, קצת התאכזבתי לראות שמדובר בדברים די מעאפנים, מלא בגדים ישנים של אנשים, אבל לא מספיק מגניבים בשביל להיות וינטג׳, סתם בגדי שנות ה80, מכוערים כאלה וחסרי טעם.

״גרמניה נכבשה״ הרהרתי לעצמי כששמעתי שוב שפות של מזרח תיכון באוויר (לא עברית) ובקושי הבחנתי בראשים בלונדיניים בתוך ההמון. לא נעים. יש לי סרט בראש שאם יגלו שאני ישראלית יהיה לי עוד יותר לא נעים. טוב שיש לי מראה אירופאי יחסית ואני מבלבלת את האויב.

ישראלית שהכרתי ביריד הופיעה מולי. עמדנו ושוחחנו, ושמתי לב איך היא בכלל לא לוחשת או מנסה להסוות את העובדה שאנחנו מדברות בעברית. למרות שאנחנו מוקפות לכאורה במוסלמים. 

לא קרה כלום, אף אחד סביבנו לא התרגש, ולמדתי שאולי זה עוד פחד שננטע בי כשהייתי קטנה והגיע הזמן לשחרר אותו.

פתאום גיליתי שאני די קרובה לגשר, שקרוב לכיכר היפה, שקרובה למרכז הקניות.

״באמת לא הספקתי לקנות נעליים״ הרהרתי לעצמי והתחלתי לפסוע במרץ. 

״ואז באמת אסע ליריד״.

 

 

הגעתי לחנות נעליים נחמדה ומאוד יקרה, התקמצנתי לקנות נעליים ב150 יורו (למרות שהן היו מהממות) יש גבול לכל תעלול, ואז, כשקרקרה לי הבטן, נזכרתי שקראתי על שוק אוכל מקומי שאמור להיות לא רחוק. המוכרת כיוונה אותי וגיליתי שהוא במרחק של 200 מטר ממני.

 

איך אני אוהבת שווקים!! בעיקר של אוכל!! בעיקר כאני רעבה!!

 

עד כדי כך רעבה, שהייתי מוכנה לעמוד בתור הארוך (מאוד) לנקניקיה הכי מפורסמת בפרנקפורט,

שאומנם נראית כמו ז*** ענק אבל בכל זאת טעימה למדיי.

חשבתי על אורי כשאכלתי אותה. (הוא פשוט חובב נקניקיות מושבע, נו באמת...)

 

 

 

 

 

טוב, עכשיו ליריד הצהרתי בלב ואז הוא נגלה מולי.

הכלבו ההוא, שאמא שלי סיפרה לי עליו.

ובאמת נזכרתי שגם חזיות רציתי לראות. 

נכנסתי לשנייה. 

יצאתי עם כמה שקיות די כבדות, ובשמים, וקרמים, ולגו, ונעלי ספורט לילדים. 

״מישהו ביריד? יש טעם לבוא?״ שאלתי בקבוצת הווטסאפ שלנו וקיוויתי לשמוע לא, ולא.

אחרי שתפילתי התגשמה חשבתי לעצמי במירמור שקניתי מתנות לכולם ורק לי לא (לא הרבה..).

אפילו לא נעליים. איפה אהבה עצמית איפה?

 

הי! חנות apple נמצאת ממש מעבר לכביש!

״אני רק אשאל כמה עולה שם שעון iwatch״ הרגעתי את ההיסטרית שבי, שהזכירה לי בתוכחה ששניה לפני שטסתי הזמנתי מחשב איימק חדש במלא מלא מלא כסף.

רק לראות, נדרתי.

המוכר לא הבין מאיפה זה בא לו.

מעולם לא הייתה לו לקוחה שכל כך רוצה שישכנעו אותה לקנות. 

מחיר פיצוץ, חשבתי לעצמי...וגם הצבע הוורוד הזה, אני לא עומדת בפניו...

ודור שלישי....רק עכשיו השיקו אותו וכבר יהיה לי...גם ככה רציתי שעון חדש, הכי כיף שעון חכם ומשוכלל...

ועוד של אפל...אני משוגעת על המוצרים שלהם....


״תגידי, מה עובר עלייך??״
״די כבר, בא לי, והבטחתי לעצמי שהשנה אני מקבלת את העובדה שאני אוהבת דברים יפים וקונה כי אני רוצה,

לא כי אני צריכה״

״הרגע הוצאת 10,000 ש״ח״

״אז אוציא קצת יותר״

״את לא נורמלית, נדבר על זה בחדר.״

 

קניתי את השעון ומיד חזרתי לחדר ופתחתי מחברת.

הרגשתי שזה זמן מצויין לעבוד על המקום הזה שמייסר אותי.

לתפוס אותו סוף סוף על חם ולטפל בו.

לכתוב את המחשבות הכי אמיתיות ולא סקסיות שלי, ואז לענות להן אחת אחת. עד שיפסיקו לייסר אותי.


"זה יהיה במקום מתנת יומולדת,

או שאוותר על החופשה באילת שתכננתי,

או שאעבוד עכשיו ממש הרבה כדי להחזיר את כל הכסף שאני מוציאה.

אורי יכעס עליי. הוא יחשוב שאני בזבזנית.

אני כמו כל הנשים האלה שאני בזה להן, שמתרוצצות וקונות לעצמן דברים מיותרים ויקרים.

ומה עם גישת המינימליזם שחשבתי לאמץ? לוותר על החומר?

אני לא באמת צריכה את זה, אני ממש מגזימה.״

 

ואז כתבתי:

״כסף כל הזמן זורם אליי. יש לי כל הזמן עבודה. יש לי כל הזמן לקוחות. ככה זה כבר 12 שנה וככה זה ימשיך.

אורי שמח בשמחתי. אני רוצה וזה בסדר לרצות ולחשוק.

מה שעושה לי שמח טוב לי.

כסף נוסף יגיע במקום זה שאני מוציאה ואפילו יותר.

אני לא צריכה לעשות כלום בשביל לפצות על זה.

אני לא צריכה לקזז את זה משום מקום.

מגיע לי רק מעצם היותי חיה. 

ככל שאני נהנית יותר, מוציאה יותר ומשקיעה בעצמי, כך התדר שלי שמח ונהנה יותר ועוד כסף מגיע אליי.

אפשר גם וגם וגם.

יש מקום להכל.

יש מספיק כסף לכל דבר שארצה ויעשה אותי שמחה.

עוד ועוד כסף זורם אליי

אני חיה בתודעת שפע וככה זה מרגיש.

אני מתרגלת לזה.

הכל בסדר. הכל בסדר. הכל בסדר.

 

 

זה עבד לי מצויין. לטפל בכתיבה ובזמן אמת.

עבד כל כך טוב, שכשחברה סימסה לי שהיא עדיין בשופינג ואולי אני רוצה לאכול יחד משהו,

לא היססתי ויצאתי שוב לדרך.

 

סיימתי את היום ב9 בערב, מרוצה ומלאה בסיפוק, כמו שרק נשים אחרי שופינג טוב מרגישות. 

ובלי ייסורי מצפון.

וזה ממש חדש לי.

 

וגם בלי מחשבות על זה שעכשיו אני צריכה לקזז, לעבוד קשה יותר, לוותר על מתנת יומולדת, לקנות פחות בחודשים הקרובים. כל אלו נכתבו במחברת ונשארו שם אחרי שעניתי להם בכנות וממקום אמיתי. 

 

 

 

הלילה האחרון - לא רוצה לישון!

טוב לי. נעים לי. שקט לי. מצער אותי לדעת שזה הלילה האחרון.

מצער אותי לדעת שזה נגמר.

יש עוד חצי יום מחר אבל הסוף כבר מחכה מעבר לפינה.

אחת החוויות הכי מהנות שהיו לי.

הכי מלמדות.

הכי מקרבות אותי לעצמי.

מאחלת לי לזכור את זה ולא לפחד לעשות את זה שוב.

לזכור שאני מסתדרת, שיש לי חוש כיוון טוב, שאנשים תמיד עוזרים בסביבה, שאני עטופה ומוגנת

שזה כיף גדול לבלות איתי,

שאני ראויה להשקיע בעצמי כסף בשביל זה, 

לזכור שלמרות הפחד, הפעולות תמיד לוקחות אותי קדימה למקום טוב יותר.

לזכור.

 

 

 

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063