יומן ״טסה לבד״ יום 1-

כשהזמנתי את הטיסה (לפני ארבעה חודשים בערך) זה נראה לי עוד מלא מלא זמן. הרגיע אותי שיש לי זמן להרהר, לחשוב, לתכנן ואפילו לבטל אם ממש אתחרט. בדרך היו עוד כל כך הרבה אירועים, נקודות ציון כאלה, שרק אחריהם, אחרי הכל, רק אז תגיע הטיסה והמסע שלי לפרנקפורט, לבד.

והנה אני כאן, יום שני בבוקר, מחר ב2 לילה אני יוצאת לשדה התעופה לטיסה שתמריא ביום רביעי ב6 בבוקר, לפני שהשמש עולה. המזוודה כבר ארוזה, כבר פתחתי ושיניתי וזה בטח יקרה לי עוד פעם - פעמיים לפני הטיסה. יהיה קר אבל לא מידי, בגדים ייצוגיים לכנס לצד בגדים נוחים וטיולים רגליים, ספרים, מחברת, צילומים של דרכון וכרטיסים אחרים. הכל כבר שם. ארוז ומקופל יפה ומחכה לצאת לדרך.

החגים עוברים, הקמפינג כבר היה ונשארה עוד נקודת ציון קטנטנה של ״על האש״ עם חברים בצהרי שלישי. אחר כך זהו, ואקום טהור עד לטיסה. כבר ברור לי שלא אצליח להרדם בשביל לקום ב2 בלילה לשדה התעופה. בימים האחרונים אני מתעוררת מרוב התרגשות ב6 בבוקר כשמחשבות והתרגשות מציפים אותי. 

 

שדה התעופה בפרנפורט הוא אחד הגדולים בעולם. איך אסתדר? איך אמצא את הדרך לרכבת שתיקח אותי למלון.

והמלון. הוא קיבל ציון טוב בסה״כ ובמקום מרכזי, אבל קראתי באחת התגובות שיש שם מהגרים באזור וזה מפחיד אותי. ארזתי גז מדמיע ליתר ביטחון.
אבל אני רוצה לפעול מאהבה ולא מפחד.

זו העבודה הפנימית שלי, למצוא את המקום של הכיף והשמחה ולנטרל את הפחד שאני רגילה להרגיש בהקשר של מסע לבד בחו״ל.

אז אני חושבת על הקניות שאעשה, אני באמת צריכה רימל חדש ואולי כמה קרמים, גרמניה היא מקום מעולה לרכוש את כל אלו. אני נזכרת בברלין שביקרתי בה בשנים שעברו (עם אורי, לא לבד:) וזוכרת את הסופרפארם הנפלא שלהם DM שמכיל מציאות נפלאות וכיף לקנות בו.

אני רוצה להגיע לחנות של apple וסתם לנשום את האוויר שם, אני רוצה לטייל במדרחוב שבגוגל מפות נראה שוקק חיים וחנויות.

אני רוצה לקנות נעלי ספורט חדשות לילדים ואולי כמה בגדים חדשים עם ריח של חו״ל בשבילי.

 

ויש את הכנס שלשמו התכנסנו. הכנס שבו אציע למכירה את הזכויות על הספר שלי לארצות אחרות, לעמים אחרים.

זה מצחיק, אבל תמיד במקביל אליי יש חברה שפועלת בפול טורבו. זה קרה כשעשיתי מימון המון לספר, וזה קורה עכשיו שוב בהכנות לכנס.

לעומת החברה אני נראית אימפוטנטית, לא עושה כמעט כלום. אבל מבחינתי אני עושה את המיטב שביכולתי. הדפסתי פליירים וסימניות באנגלית, בניתי עמוד באנגלית באתר הספר שלי ותרגמתי פרק, תקציר וחלק מהתגובות לאנגלית. וזהו, מספיק לי.

 

אני נוסעת בעיקר כדי לחוות ולראות ומאמינה שאם מישהו צריך לפגוש אותי ולתרגם את הספר שלי לשפת הארץ שלו, זה פשוט יקרה בלי שאזיע על זה.

אם זה לא יקרה - זה כנראה לא בשל וזה בסדר מבחינתי.

הכנס יהווה לי מין ״מקום עבודה״, מסגרת כזו, שאלך אליה בכל יום לכמה שעות - תלוי כמה אהנה שם - ואז אמשיך ליום השיטוטים שלי.

אני גם מוכנה נפשית לכך שיכול מאוד להיות שארצה להיות במלון ולא לשוטט. לא לראות אתרים, לא להסתובב, פשוט להיות לבד במלון, לכתוב, לקרוא, לחשוב ולהיות לבד.  

יכול מאוד להיות שזה מה שיהיה ואני בסדר עם זה, אפס ציפיות מעצמי להספיק ולראות.

 

אז מתחילה את יום שני של חופש סוכות 2017, אוטוטו הילדים יתעוררו ואהיה מוסחת ליום של משפחה ואמהות. 

הילדים כמובן מזכירים לי בתכיפות גבוהה שיתגעגעו אלי מאוד ובעיקר קשה לבר, הוא מפחד שיקרה לי משהו.

בשנה שעברה, בברלין, היינו במרחק של 15 דקות מפיגוע הדריסה, במקרה החלטנו לנסוע לאכול במקום אחר. הוא התמלא בפחד מסמיכות האירועים. 

אני מתכוננת לכך ומכינה אותו.

הכנו פלייליסט של דמיון מודרך ביוטיוב - להתמודדות עם פחדים, קיימנו שיחות והכנות לכך שלא אהיה זמינה רוב היום וזה אומר שאני נהנית ומסתובבת לי, וגם אשתדל בעצמי לשלוח הודעות ולהתקשר בכל פעם שאוכל כדי להרגיע את המתוק הזה.

 

המון חזיתות להתמודד איתן, אבל בסוף, אני נוסעת לבלות 5 ימים מלאים בחברת עצמי, ואני כבר יודעת שאוהב את זה, אני יודעת שיש לי את כל הכלים להסתדר לבד, אני יודעת שאהנה מלשבת בבית קפה עם הלפטופ שלי ולכתוב, אהנה לשוטט במדרחוב גרמני בסתיו, אהנה לשבת לבד בארוחת הבוקר ולהסתכל על התיירים שסביבי, ובעיקר אהנה לראות את עצמי מהצד ולחשוב ״כל הכבוד אלופה, את עושה את זה ובגדול״.

 

 

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063