לא מרגיש טוב

״אמא, אני לא מרגיש טוב..״ הוא לוחש ואני מופתעת, רגילה להתחיל את הבקרים בטונים גבוהים מהממוצע. ״כואב לי הגרון כשאני בולע״ דמעות נוצצות בעיניו, ואני חושבת על יום העבודה שלי וכמה דברים רציתי להספיק היום לפני הסופ״ש.

״אמא!! אני לא מרגיש טוב!!״ הוא צועק בלחישה והדמעות מאבדות שליטה. אני מניחה יד על מצחו ושמחה לגלות שהוא לא חם במיוחד, לא חום גבוה בכל מקרה. אולי בכל זאת זה יעבור לו אחרי כוס התה שישתה והוא יוכל ללכת לבית הספר? אולי זה רק יובש של תחילת הקיץ? התקווה שלי מתפוגגת כשאני רואה את עיניו מביטות בי, הלבן שבהן וורדרד ונוצץ ככה הוא נראה כשהוא חולה. אין לי לאן לברוח. הילד חולה.

״טוב חמודי, בוא אכין לך תה עם לימון ותישאר היום לנוח בבית״ אני מצייצת את המילים שמצופות ממני להאמר ובליבי אני כועסת. כועסת על החופש שנגזל ממני בלי שליטה. לפני שניה הייתי אישה חופשייה ועצמאית, במרחק של חצי שעה מהשקט שלי, כשכולם הולכים ומשאירים אותי לבד, ושנייה אחר כך אני מושחלת לתפקיד של המטפלת. זו שמכינה תה ומניחה מגבת רטובה על המצח וקובעת תור לרופא ומבקשת מכולם להיות בשקט ויושבת ואוחזת ביד במשך שעות כי הוא מבקש שאשב לידו וכי לא נעים לי ואני מרחמת עליו וחושבת שככה, בדיוק ככה האמא שבי אמורה להתנהג. ואני עדיין כועסת, כי לפני שניה יכולתי להיות יצירתית ושלווה ולהטעין את עצמי בעיקר אחרי כל השבוע הארוך הזה, שהיה מלא בלקוחות תובעניים ובימים עמוסים ודווקא היום, דווקא היום, יום חמישי, שזה יום היצירה שלי, ההתמלאות שלי, השלווה שלי, דווקא היום הוא חולה.

אני בולעת את הכעס ומשתחלת לתפקיד למרות שהוא קצת לוחץ לי בצדדים והכפלים שלי, השמנים והמדושנים נשארים תולים בחוץ במראה פתטי למה שהיה בי פעם ולמי שהייתי.

הוא משתעל ויורק ליחה ומיד נראה שמרגיש יותר טוב, כשאמא שלו האמינה לו ואישרה לו יום מנוחה בבית אבל אני לא פתי, הוא באמת נראה לא טוב ואני באמת חושבת שיש שם משהו. לא יודעת אם משהו ששווה את מחיר החופש שלי אבל אני יודעת בוודאות שאחר הצהריים הוא יגיד לי ״אמא, תודה שהאמנת לי ושטיפלת בי ככה, את אמא טובה״

והכעס שבי טיפטיפה מתפוגג.