שורשים
מאז שאני זוכרת את עצמי אני משלבת ידיים, רגליים.
מתכווצת.
תופסת פחות מקום בעולם (וגם ככה אני קטנה:)
בבית קפה, בכביש, במושב בקולנוע, אפילו כשאני הולכת לישון במיטה,
אני תופסת פחות מקום.
פחות ממה שהייתי רוצה.
פחות ממה שמגיע לי באמת.
שמתי לב לזה רק לאחרונה, למרות שזה היה קיים מאז ומעולם.
אולי זה קשור לילדות שלי, כשהבנתי שככל שאני יותר אני,
אני חוטפת יותר.
שלא כדאי לי להיות אני, להשמיע את קולי את דעתי, לתת לגופי מקום.
כי הוא יחטוף. כי הנפש תחטוף.
אז התחלתי להתכווץ,
ולהתכווץ.
להגן על עצמי במקום הבטוח שלי, למרות שהוא קטן קטן.
כמו עץ שלא התפתח במלוא הפוטנציאל שלו.
אבל מה, המודעות שלי גדלה,
ופתאום היא לא הולמת את הכיווץ. היא מתמרדת.
ובכל פעם שאני מתכווצת, בכביש, במקום מושבי, בהשמעת הקול שלי,
היא משמיעה צעקה.
מה פתאום את מתכווצת?
תני לעולם לראות מי את ותפסיקי לחשוש.
מה כבר יקרה? לא יאהבו אותך? ישפטו אותך?
תפסיקי להיות תלויה באורם של אחרים.
חפשי אור אחר.
בחוץ. בפנים.
ואז נפל לי האסימון.
זה קשור בשורשים.
אני מקשיבה לספר דיגיטלי warrior goddess training (תודה על ההמלצה טלטול!) שמדבר עת העוצמה של נשים בעולם שלנו.
הסופרת מדברת, בין השאר, על הצמחת שורשים.
אנשים דומים באנרגיה שלהם לעצים.
נטועים באדמה ונוגעים באנרגיית האור המים והשמיים.
וכמו עצים, כך גם אנשים, ככל ששורשיהם עמוקים יותר באדמה,
כך הם פחות חשופים לפגעים ולנסיבות החיים.
הם יותר יציבים, בטוחים.
שורשים אנושיים במובן של קבלה עצמית, חמלה, אהבה,
ביטחון ואמון במי שאני ובמה שאני מסוגלת לו.
היא מדברת על כך שאנשים וחפצים כל הזמן עוברים שינויים בחיים.
אבל השורשים שנפתח יאפשרו לנו להגיב לשינויים בביטחון וביציבות.
השורשים הפנימיים האלו מאפשרים לנו לתפוס יותר מקום בעולם.
להיות יותר יציבים.
לפרוח יותר אל מול אור השמש
ולהנות יותר מכל טיפה של מים צוננים שמרווה אותנו.
העצים שצומחים מתוך השורשים האלה
לא מחפשים את האור של העצים בקרבתם.
הם מחפשים את אור השמש. את אנרגיית האדמה.
הם ניזונים מהדברים שזמינים לכולם במידה שווה ושופעת.
הם נושאים פניהם למעלה ומתמוגגים מאור השמש האוהב.
הם נושאים פניהם למעלה ומתענגים מטיפות הגשם המרוות.
הם נוטעים שורשים ונאחזים חזק בכוח האדמה.
אז הכיווץ שלי הולך ונרפה ותשומת הלב שלי מופנית להעמקת השורשים שלי.
לטיפוח וליטוף והזרמת אהבה כלפיהם.
אני משמיעה להם דברי חוכמה והשראה,
אני מדברת איתם על אהבה ויצירה,
אני מדגימה להם שפע מכל הסוגים,
אני חומלת ולא שופטת אותם ומאמינה כי
הם מתפתחים בקצב שמתאים להם,
שמתאים גם לי.
אני לא מאפשרת לרעלים לחזור אליהם.
לא רכילות ולא ה״אח הגדול״ ולא מרדף אחרי כוח והכרה.
אני מזכירה להם להתמקד בעצמם, בכוחות ובצמיחה שלהם,
בלי קשר לעצים אחרים סביבם.
כי הם אחראים אך ורק על הגזע שלי.התפארת שלי. הפריחה שלי.
כי בבוא היום, כשיגיע שינויים שאולי לא ימצאו חן עיני,
אני אתנדנד ואולי קצת אתכופף ברוח, אבל לא אשבר.
