בא לי

עונג.

מילה גסה. עד לא מזמן. מי שנהנתן הוא חתיכת אגואיסט שאכפת לו רק מעצמו. ככה חשבתי, האמנתי והצדקתי את עצמי. תראי. תראי את הנהנתנית הזו, שלא אכפת לה מאף אחד, כל היום עושה שופינג למרות שבעלה קורע את התחת, כל היום יוצאת ומבלה למרות שיש לה 3 ילדים. איך היא מעזה? להנות זו מילה גסה, להיות אגואיסט זה בלתי נסבל.

אבל מה, שמתי לב שמי שלא אגואיסט, הופך לממורמר. זה נכון לגבי לפחות. כי איפשהו בתוך תוכי, גם אני רציתי ככה, להנות, אבל לא הרשיתי לעצמי. לא הרגשתי שמגיע לי. שהרווחתי את זה ביושר. שאני ראויה.

עם השנים ועם העבודה העצמית שאני עושה, למדתי לאהוב את עצמי, להתחבר לדברים שעושים לי טוב. למדתי שחשוב שאדע מה עושה לי טוב. כי חשוב שאני אהיה שמחה. כי כשאני שמחה כולם סביבי שמחים, כי יש לי השפעה כזו, וכי לכל אחד מאיתנו יש השפעה כזו. כי אושר ושמחה הם דברים מדבקים. כמו גם עצב וכעס. רגשות הם דבר מדבק מאוד, ואני עשיתי בחירה מתישהו, שאני רוצה להדביק בשמחה ולא בכעס. באהבה ולא במירמור. באופטימיות ולא בציניות.

כשהרשיתי לעצמי לחשוב, רק לחשוב, כן? על דברים שעושים לי טוב, היה לי קשה בהתחלה. לא זכרתי מה עושה לי טוב, ומה שכן זכרתי, נראה לי בלתי מושג ולא אפשרי. לרכב על סוסים, לראות שקיעה בים, ללכת לסרט לבד. לקרוא ״7 ימים״ עם שקית של במבה בשישי אחר הצהריים. מה הקשר בין אלו ובין השגרה שלי כאמא, עצמאית ואישה נשואה?

אבל לכתוב מותר, לנייר לא כואב, אז המשכתי לכתוב על הדברים שעושים לי טוב. וכמו קסם, עצם הכתיבה עליהם כבר עשתה לי טוב. לרכב על סוסים למשל. דמיינתי, נזכרתי, איך זה הרגיש, איך הרוח פרעה את שיערי ואיך הרגשתי את השרירים והזיעה של הסוס העוצמתי שתחתיי. הכתיבה והמחשבה על כך עשתה לי רחב בלב. שקיעה בים. במבה בשישי , מה אכפת לי לכתוב? זה לא אומר שאני באמת עושה, אף אחד לא יודע, אף אחד לא ישפוט אותי ויכנה אותי אגואיסטית. אני כותבת לעצמי.

התאמנתי. זה הפך לחלק מהשגרה שלי, לדעת מה עושה לי טוב, וכשראיתי שהרשימה מתארכת ראיתי שיש דברים קטנים שאני יכולה לעשות. בשקט בשקט, בלי לפגוע באף אחד. למרוח לק בצבע זרחני, לקנות לעצמי דברים יפים וופחות פרקטיים כמו גליון של מדבקות מנצנצות ב5 שקלים. לשבת בבית קפה ולהזמין לעצמי ארוחת בוקר. למרות שיש לי בבית את כל המצרכים ואני יכולה להכין לבד. סתם כי בא לי להנות, ושמישהו יכין לי, ושמישהו ישטוף אחריי כלים.

השאלה ״מה בא לי?״ התחילה לקבל מקום של כבוד בשיח עם עצמי. מה בא לי עכשיו? מה בא לי היום? איך בא לי להרוויח כסף? איזה חלום בא לי להגשים עכשיו? עם מי בא לי לבלות? מה בא לי לאכול?.

כששאלתי, קיבלתי תשובות. ה״אני״ שבפנים התגלתה כמי שיודעת בדיוק מה בא לה ומה היא רוצה. והתגלתה גם כבנאדם שמאוד קל לשמח אותו. לא חייבת חופשה של שבוע בקריביים. מספיק לה ציוץ מקסים של ציפורים או קרם פנים טבעי שישמח אותה ויגרום לה להרגיש יפה, שמחה.

אני שומעת אמהות שגוערות בילדים שלהם ״בא לי זה אי באינדונזיה״ הן מצפצפות בקול תוכחני ומשתיקות את הקול הכי חשוב בהוויה שלנו. בא לי. זה חיבור הכי אמיתי לדברים שעושים לנו טוב ושמח. וזו שאלה כל כך חשובה במימוש שלנו כאנשים שבאו להנות בעולם הזה.

הפכתי לנהנתנית גאה. אני מחפשת כל היום מה עושה לי טוב ואיך לעשות לי שמח, גם אם לא מילאתי את כל חובותיי, גם אם לא ״הרווחתי״ את זה ביושר, בעבודה קשה. הבנתי שאני כאן לזמן קצוב ובא לי להנות כמה שיותר, מכל רגע אם אפשר, ואם יש כל כך הרבה דברים שמשמחים אותי ועושים לי טוב, למה לא לעשות אותם? למה לחכות לפנסיה, ללוטו, לבן זוג, למשקל נכון? למישהו שיאשר לי שאני ראויה, למה לחכות בכלל?

וגם שמתי לב, שכשאני מאפשרת לעצמי אין בכלל שאלה. הסביבה מקבלת את זה וגם אם לא, שיקפצו לי.

אני בראש, לפני הילדים, לפני הזוגיות, לפני כולם. אני החברה הכי טובה של עצמי ודואגת לעצמי קודם כל. אגואיסטית? נכון, אבל במובן הטוב של המילה. כי רק כשאני שמחה ומסופקת אני יכולה להכיל אנשים אחרים סביבי, רק כשאני מאושרת ונהנית אני יכולה לאפשר לאנשים אחרים סביבי להיות מאושרים ולהנות.

רק כשאני חופשיה לעשות כל מה שבא לי, אני משחררת אנשים אחרים לעשות כל מה שבא להם וכל מה שעושה להם טוב. ולמה לא בעצם?

אז היום, ערב ערב פסח, למרות שאני מארחת, ולמרות שלא הכל מוכן, ולמרות שהילדים בחופש, ולמרות שלא דאגתי לארוחת צהריים מסודרת, ולמרות שיש לי מלא דברים לעשות, היום בא לי לקחת את המחשב לארומה ולכתוב עד שאתרוקן. עד שארגיש טוב. עד שארגיש שיצרתי ואחוש סיפוק וכיף.

כי זה מה שבא לי.

ובא לי זה גם אי באינדונזיה, אבל לא רק.