כתיבה פראית

כמה חסרה לי הכתיבה, החופשית, הפראית, המנותקת מתבניות וסיפורים מומצאים ובדויים. אוהבת לכתוב את עצמי. למרות שזו כתיבה בלוגית, זו הכתיבה האהובה עליי, ואולי אני צריכה לפעול לפי מה שאני אוהבת ולא לפי העורכת? יום חמישי, אוטוטו, יותר נכון בעוד כמה שעות, יוצאות לנופש נשים בתל אביב, שיכלול שופינג, אוכל טעים, סרט טוב , מופע סטנדאפ ועוד דברים טובים. בטוח שמלא אלכוהול ואולי כמה ג׳וינטים. כי זה הפורקן שלנו, שניה לפני שאנחנו מתייצבות עם כובעי המארחות, מתארחות, מנקות, מהוגנות, אמהות שלנו לפסח, זה הזמן שלנו לפרוק עול. אני אוהבת לפרוק עול. תמיד אהבתי. אחרי ילדות שלמה בתוך כלוב אני פורקת עול בכל זמן נתון שיש לי. אוהבת לשחרר את עצמי מכלובי ולתת לעצמי להסתובב חופשיה, פראית, לא מוגדרת, לא מקוטלגת. עושה מה שבא לי. לרוב אני צריכה אלכוהול בשביל זה, או מוסיקה טובה וריקודים, או טבע. אבל אני דואגת לספק לעצמי את התנאים לשחרור מוקדם. אוהבת לכתוב וטובה בזה. איך יכול להיות ששנים לא כתבתי? אתמול סידרתי מסמכים ששמרתי איתי מגיל יסודי. כל כך הרבה מילים, שלי ושל אחרים. כמובן שאת שלי שמרתי, למקרה שפעם אהיה זקנה וארצה לעיין בהן, ולהיזכר איזה מסע עברתי עד שהזדקנתי. ופתאום נהיה לי עצוב. חשבתי על עצמי כאישה זקנה שיושבת עם אותה קופסת נעליים שסידרתי ונזכרת בתמונות גיל העשרה המטופשות, במכתבי אהבה רבים שקיבלתי, בכתבים שכתבתי לעצמי. יכולתי ממש לחוות את העצב שאחז בי על כך שהחיים שלי כבר אוטוטו מסתיימים כאן על האדמה המופלאה הזו, ועוד יש בי רצון ותשוקה לחוות כל כך הרבה, לראות עוד פרחים, עוד תינוקות, עוד אנשים, לקרוא עוד ספרים, לצפות בעוד סרטים. פתאום יכולתי לחוש את תחושת הסוף. סוף לא וודאי כזה שיכול להגיע בעוד שניה או בעוד 10 שנים. מוזר להיות זקן. לא לדעת מה יקרה מחר. מה יקרה בעוד רגע. ונכון שכולנו יודעים את זה, אבל כשאתה זקן אתה ממש חי את חוסר הוודאות הזו. יש זקנים שטורפים את החיים מרגע לרגע ככל יכולתם, ואני מקווה שכזו אני אהיה, ויש שגוועים לאיטם לתוך תחושת אי הוודאות וממחישים את מותם. כתיבת בוקר נפלאה, כתיבה אינטואיטיבית. מאוהבת בך. כמה טוב לי לפגוש את עצמי בכל בוקר על כוס קפה, עם או בלי פיג׳מה, לשבת ולכתוב את כל המחשבות שמתרוצצות ומבלבלות לעיתים. כמה בהירות יש לי אחרייך. כמה עצות טובות אני מקבלת ממך. כמה כיף לי להתכתב עם עצמי כאילו אני חברה שלי ולנהל דיון, לשאול שאלות, לחשוב ביחד. מזג אוויר מבלבל. אפרורי ונראה קר אבל מתעתע, בעצם די חם. מין אוויר מהביל של קיץ, כזה שלא התגעגעתי אליו. למרות שגם זו אמונה ואני יכולה בשקט לשחרר אותה. לא אהבתי קיץ כשגרתי באילת, או כשגרתי בבית הערבה. לא אהבתי קיץ מוגזם וקיצוני, אבל קיץ ירושלמי אני בהחלט יכולה לחבב, בעיקר אם מובטחת לי ההקלה של הערב בסופו של יום. מילים מילים, אני אוהבת אתכן נכתבות לי על הנייר או על המחשב במקרה הזה. 1000 מילים זה היעד שלי. אני טובה במילים. אתן זורמות ממני די בקלות ומבטאות בדייקנות מפתיעה את מה שעובר לי בראש. אולי אעבור לכתיבת בוקר על המחשב, למרות שיש משהו אחר בלכתוב במחברת ובכתב יד. זוכרת כשהתחלתי, נדהמתי לראות כמה אני כבר לא מיומנת בכתב יד. היד כאבה לי , הכתב היה בלתי קריא. היום זה כבר יותר טוב. היד מצליחה להדביק את המוח והכתב עדיין נשאר קריא פחות או יותר. לא שאני קוראת אותו. משום מה אחרי שהמילים יוצאות ממני אין בי שום צורך לחזור ולקרוא אותן. מה שהיה - היה, מה שלקחתי - לקחתי, ומה שנשאר שם, יום אחד יישרף. כן, חשבתי על זה שאני רוצה שאחרי מותי ישרפו את כל המחברות המלאות במחשבות שלי. כשכתבתי אותן כתבתי לעצמי בידיעה שאף אחד לא יקרא, ואני לא רוצה להפר את ההבטחה הזו שהבטחתי לעצמי. נושמת עמוק ממשיכה למרות שפתאום תוקף אותי רעב. יודעת שלא כדאי להפסיק את הכתיבה הזו, כי שם, שם קבור הכלב, ככל שאעמיק ולא אקום יתגלו בפני רבדים עמוקים יותר, מפתיעים יותר, סודיים יותר. אז מה שלומי הבוקר? שאלה שאני שואלת את עצמי בכל בוקר, בדיקת מצב כזאת, שלומי מצויין! אני נרגשת, שמחה, מרגישה עטופה בחברות טובות, באהבה, במשפחה נפלאה ובשפע. כן, אני מרגישה עשירה למרות שיהיו תמיד מי שיתווכחו איתי על הקריטריונים לעושר. ואושר. כן, אני מרגישה עשירה, מרגישה שיכולה לקבל וכבר קיבלתי האמת, כל מה שרציתי. אולי נשארה רק טלוויזיה חדשה, אבל אני יודעת שגם היא תגיע. זה הכל? החלומות שלי מסתפקים בטלוויזיה חדשה? מה פתאום. רוצה גם לעשות טיול לאוסטרליה וניו זילנד. משהו חדש שנתקע לי בראש. הטבע הפראי שיש שם קורא לי כנראה, וזה מוזר כי אני ממש לא טיפוס שמפנטז על לטייל בעולם. ממש טוב לי כאן בארץ שלי עם העם שלי, ותמיד תמיד כשאני טסה (ופעם טסתי הרבה יותר בזכות בן הזוג המתוק שיש לי שדווקא נגוע בחיידק הטיולים בעולם) תמיד ברכתי את רגע ההגעה לארץ, ובניגוד אליו שנתקף בדיכאון אימים לחזור, אני דווקא נתקפתי בעליצות לא מוסברת, ובעיקר בתחושת הקלה. כי רק כאן אני מרגישה בטוחה ושאף אנטישמי לא יכול לפגוע בי. הבטן משמיעה קולות מביכים ואני כבר מתחילה לחשוב אם להכין לי שייק בריא או ללכת על סיפוק מיידי של פרוסה עם טחינה. בכל מקרה על אימון היוגה שלי לא אוותר היום , זה עושה לי כל כך טוב למתוח את הגוף, לנשום ולחזק. מרגישה נפלא אחרי זה. עוד 170 מילים ומגיעה ל1000, שזה בערך כמו לכתוב 3 עמודים גדולים כמו שג׳וליה קמרון מבקשת לעשות בדרך האומן. לא להפסיק גם אם לא תמיד יש לך מה לכתוב. אז אני לא מפסיקה וממלאת את הנייר בבלה בלה בלה. פעם קראתי ספר שעמוד שלם היה בלה בלה בלה, זה הצחיק אותי, וגם איפשר לי להוריד מעצמי ציפיות שזה בסדר לכתוב כדי לשעשע את עצמי, לכתוב קודם כל בשביל עצמי ובשביל מה שעושה לי טוב, ואם הקוראים נהנים מזה- זה בונוס. אבל זו לא המטרה. זה משחרר אנשים כותבים לחשוב ככה, כי אחרי הספר הראשון אני מרגישה שהספר השני צריך להיות דרמטי לא פחות, וזה לא נכון. את הדרמה שיחררתי מחיי ועכשיו יש לי עוד הרבה דברים חשובים להגיד לעולם ובעיקר לעצמי. לכתוב כדי לשעשע את עצמי, זה מוצא חן בעיני. ומשחרר. יום חמישי יום כתיבה ונכון שהיום אני לא כותבת לספר אבל זה בסדר, אני כותבת ובתנועה וגם זה חלק מהתהליך, לשחרר את הכתיבה ואת המילים בכל מיני צורות ואופנים, העיקר שאני אהיה בתחושת הנאה, של לשבת מול מחשב והמילים, המחשבות, הדיבורים עם עצמי ועם יישויות נסתרות יוצאות ממני. גבי ניצן לימד אותי לשחרר את הדמויות לדרכן ולאפשר להן לשאול את השאלות שאני הייתי רוצה לחקור ואין לי אומץ. אבל קשה לי עם דמויות בדויות. אני יכולה לשחרר את עצמי על הנייר ולאפשר לעצמי לחקור. זה אותו הדבר? על הנייר אני לא מי שאני במראה ולא מי שאני באמבטיה או ביער. אני יישות נפרדת בכל מתחם. כתבתי יותר מ1000 מילים. היפ היפ הוריי לי. כתיבת בוקר נפלאה שאת, משמחת, מטהרת, מרגשת. נתראה מחר בבוקר.