חוסר וודאות
חוסר וודאות.
פעם לימדתי איך להכין תוכניות עבודה, ממש העברתי קורסים שלמים שלימדו עצמאים איך להתכונן לקראת השנה שמגיעה ולהיות כמה שיותר בשליטה לקראתה. לימדתי איך להציב מטרות, כאלו שלא יהיו גבוהות מידי כדי שלא יהיו מתסכלות, אבל מספיק גבוהות שירגשו ויתנו תחושה של הגשמת חלומות. לימדתי איך לפרק הכל לתוכנית עבודה ופעולה של רבעונים, חודשים, שבועות, ימים ואפילו שעות.
עד כדי כך.
עד כדי כך אנחנו חוששים מחוסר הוודאות.
כשרציתי לגייס לקוחות לקורס כזה, הייתי מדברת על חוסר הנוחות הענק
שמלווה אותנו כעצמאים לקראת השבוע הבא, החודש הבא, השנה הבאה.
אין לנו מושג מה יהיה, כמה נרוויח, מאיפה יגיעו הלקוחות ואם בכלל.
כמובן שזה נבע ממקום של רצון עז לשלוט.
לשלוט בחיים. לשלוט בתוצאות.
גם אני רציתי לדעת מה יהיה, מה יקרה וכמה ארוויח,
ולשם כך תכננתי, פירקתי, הכנסתי לתוכניות וטבלאות וביצועים ומספרים.
ידעתי שאי אפשר באמת לתכנן את ההכנסה שאנחנו רוצים,
אבל בהחלט אפשר לתכנן פעולות שיווק שכנראה יניבו תוצאות. חייבות להניב.
עשיתי תוכניות מפוארות בתחילת כל שנה ומולי היה תלוי לוח שנה גדול ועמוס במילים,
צבעים ומספרים.
איכשהו בסוף כל שנה כזו, הרגשתי תסכול, מרמור. אכזבה ענקית.
איך יכול להיות שתכננתי, הכנתי, עבדתי, פעלתי, גם כשלא התחשק לי או לא הרגיש לי נכון,
פעלתי כי כך היה כתוב בלוח השנה, ועדיין, התוצאות שרציתי לא הגיעו.
זה נכון שהגיעו תוצאות גבוהות יותר משנים אחרות אבל עדיין, אלו לא היו המספרים שרציתי.
כך כמה שנים עד שאזרתי אומץ והשלכתי לפח את לוח השנה הזה.
למרות שהשנה הייתה בתחילתה, למרות שהוא יכול היה עוד לשמש אותי,
בחרתי לזרוק אותו לפח, כי הרגשתי שהוא כמו המשקל שהיה לי בבית, כלי מדידה שמעמת אותי כל הזמן עם מספרים. מספרים רצויים ומספרים לא רצויים. אובססיה.
חינכו אותנו לפחד מחוסר הוודאות,
אבל קיים חוסר וודאות בכל נתיב שאנחנו פוסעים בו.
כשאנחנו עוברים דירה, מוצאים עבודה חדשה, מתחילים תהליך עם לקוח חדש,
לומדים משהו שתמיד רצינו, יולדים ילד, מתחתנים.
אפילו בבית קפה, כשאנחנו מזמינים מנה שלכאורה אנחנו יודעים מה היא מכילה ואיך היא תראה, אפילו שם קיים מימד משמעותי של חוסר וודאות.
חוסר וודאות הוא חלק מחיינו.
וכשהתחלתי להבין את זה הפסקתי להילחם בו.
חוסר וודאות מביא איתו גורם של הפתעה. היא יכולה להיות טובה או פחות טובה,
אבל אני אוהבת הפתעות!
אם הייתי יכולה לתכנן את חיי ולדעת מה יקרה בכל סיבוב ופנייה, כמה משעממים הם היו…
ברגע שמפסיקים להילחם בחוסר הוודאות ולנסות לקחת שליטה,
מתחילים לאמן שריר חדש.
שריר האמונה, ההתמסרות, הביטחון שכל מה שיקרה לי , יהיה כנראה לטובתי.
שרירי ה׳לחיות ברגע הזה׳ כאן ועכשיו, ולהפיק ממנו את המיטב.
ואם לא בא לי לעשות את מה שכתוב בלוח הגדול, לדעת שגם אם אעשה אותו בכוח
ואהיה בתדר של ״צריך״ ולא של ״רוצה״, התוצאות שאני שואפת אליהם לא יגיעו.
כי הכל נובע מהתדר, ולא מתוכניות כתובות. לא משליטה.
השריר הזה הוא אחד השרירים הכי מנוונים אצלנו.
היכולת לסמוך ולדעת שיהיה בסדר, למרות שאין לנו מושג מה יגיע, זה קצת כמו לקפוץ לתהום ולהאמין שפתאום תתגלה מדרגה מסתורית שלא ראינו קודם ותעזור לנו להגיע לעבר השני.
כמו באינדיאנה ג׳ונס, שלקח את הצעד הזה בעיניים עצומות מבהלה,
ולפתע התגלתה מדרגה שהוא לא יכול היה לראות מהזווית הקודמת שהוא היה בה.
רק כשהוא התחיל להיות בתנועה שדרשה ממנו אומץ עצום, התמסרות ואמונה,
רק אז יכול היה להבחין בנקודה הבאה, שהובילה אותו בביטחון לנקודה הבאה.
בשנתיים האחרונות אין לי תוכניות עבודה בתחילת שנה.
התוכניות היחידות שאני מתכננת הן חופשות וחוויות, וגם שם אני נשארת גמישה.
אני יודעת מה אני רוצה ומה החלומות שלי, אבל לרוב הם מתרכזים בחוויות ובדברים חומריים מפנקים ופחות במספרים.
ההכנות שלי לשנה חדשה מסתכמות ביצירת רשימה של 100 רצונות, חלומות ותשוקות שאני רוצה להגשים. אין שם יעדים כלכליים או מספריים.
פשוט כי למדתי שהדברים יכולים להתממש בהמון דרכים, לאו דווקא בדרך שאני חושבת או מכירה. למדתי שאני יכולה לסמוך על היקום ועל עצמי ולהגיע למקומות שטובים לי.
למדתי שהיקום יכול להפתיע אותי בדרכים חדשות ומקוריות ואפילו ליצור לי תוכניות טובות יותר ממה שיכולתי לדמיין!
חוסר וודאות זה דבר מפחיד.
בכל צעד חדש שאני עושה, בתחילת כל ספר שאני מתיישבת לכתוב,
אני נתקפת מחדש בפאניקה ונאלצת לעשות שוב את עבודת אימון השרירים שלי.
אמונה, התמסרות, אמונה, אהבה לעצמי, אמונה, ביטחון.
למנטר לעצמי שלא משנה מה יבוא או מה יקרה, אני אתמודד ואצמח משם למקום טוב יותר, גבוה יותר.
החיים מורכבים מחוסר וודאות אחד ענקי שמפורק לרגעים רבים ששזורים לנו ביום יום.
שימו לב כמה פעמים ביום אתם מרגישים חוסר וודאות שגורר איתו בהלה קטנה.
מזמינה אתכם להתאמן איתי במקום הזה של להפוך את הבהלה לאמונה,
את המשפט ״זה מפחיד אותי״ למשפט ״זה מרגש אותי״.
ביום ראשון הקרוב יש לי יומולדת,
והמתנה הכי גדולה שאני מזמנת לעצמי, היא להפוך את חוסר הוודאות לחבר שלי, למאהב שלי,
שיפתיע אותי, שאתרגש לקראתו, שירגש אותי וייקח אותי למקומות חדשים שלא הגעתי אליהם קודם, מקומות שיעשו לי טוב ורחב ואוהב, ויאפשרו לי לחוות את הרגעים הרבים של החיים
ממקום של ציפייה והתרגשות, ממקום של חוסר וודאות.
