העוגה

 

העוגה עדיין על השולחן. אכולה למחצה, סוכריות הm@m פזורות תפוחות וצבעוניות למעלה, זכר לימי הזוהר שלהן כשהוגשו עם זיקוק.
כולם הלכו עכשיו, לעבודה, לבית הספר, מקטרים, רעשניים, רבים, ושקט עכשיו. ורק הקופסא הלבנה עם העוגה נשארה איתי כאן. מלגלגת. אני היחידה שאוכלת ממנה. בכעס. אני אוכלת בכעס ולא מאהבה. וזה ידוע שלא כדאי לאכול עוגות בכעס. עוד שניה ואזרוק אותה לפח, כמו שהיא, למרות שחבל לי, על ההשקעה שתיזרק איתה לפח, בעיקר המנטלית. ״אמא, אני רוצה עוגה מושקעת״ הוא לא הניח לי עם הבקשה הזו, זימזם וביקש וניגס ואני נכנעתי כמו תמיד, רוצה שיהיה מאושר, רוצה להיות ההיפך ממה שהכרתי, אמא משקיעה. חפרתי בפינטרסט, נעצתי תמונות, דימיינתי איך אני בונה את הקונסטרוקציה, דמיינתי את ההתפעלות שלו כשאגיש לו אותה.

״בר! מזל טוב!״ הקול שלי הוגבר לחצי צעקה, מתוסכלת, אחרי שיצאתי מהמטבח עם העוגה המזוקקת, שרה כמו מלצרית עלובה היום יום הולדת, ואך אחד לא שר איתי, לא בר ולא החברים ואפילו לא אורי, רק אני בעליבותי חוגגת כאילו הם בני שנה. ״בר!! מזל טוב!!״ אולי תסתכל כבר על העוגה שהכנתי לך? על ההשקעה? שלא תגיד שאני לא אוהבת אותך, או לא מתייחסת אליך יפה, תראה את העוגה!


״וואוו!, אמא תודה!״ הוא מלטף את זרועי, כמי שמלטף כלבלב טיפש שמתחנן לתשומת לב. ״וואוו, כל הכבוד!״ הוא מציין אותי וחוזר מיד לחברים הממוסכים והאטרקטיביים יותר. הזיקוק דועך ואני פורסת פרוסות לכולם. אחר כך ראיתי שלא נגע בשלו. הפעם השתמשתי בקמח לבן, בסוכר לבן ובמלא שמן. לא ניסיתי להכין עוגה בריאה כמו תמיד, רק מושקעת. קיוויתי שפעם אחת, פעם אחת, יישאר ממנה רק פירור.

העוגה מעוכה מעט בקופסא הלבנה שאליה דחפתי את כולה לאחר החגיגה. כל בוקר אני מוציאה את הקופסה ומגישה עם התה, הקפה והשוקו. כל בוקר אף אחד לא רוצה ורק אני מנשנשת עם כפית. בכעס. לא באהבה.

 

הבוקר אני זורקת אותה לפח, את כל כולה. לא חבל לי יותר. ואזרוק איתה את הרצון לרצות אחרים. גם אם זה הבן שלי. שכנראה בא ללמד אותי גבולות, בין השאר.

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063