לא שייכת

מה שבאמת בא לי לכתוב הוא שהספר השני תקוע אצלי בבטן.

כבר שנה עברה מאז שסיימתי לכתוב את הספר הראשון שלי.

הייתי עסוקה בגיוס המון ואז בשיווק שלו וביצירת כל מיני נתיבים להפצה שלו.
ואז התעייפתי. נגמר לי. אין לי כוח ובא לי שהוא ימשיך בלעדיי, לשווק את עצמו.

אני רוצה להביט קדימה ולכתוב את הספר הבא שלי. 

על אמהות.

הנושא הכי לא פשוט מבחינתי לכתוב עליו.

ושוב כל אותם פחדים וחששות. מה יגידו, איך יגיבו, איך מתחילים בכלל. איך עושים ונשארים בחיים ובקשרים אוהבים עם היקרים לי? הרבה דילמות סביב זה, אבל התשוקה לכתוב נשארת איתנה ובודדה מולם. חשבתי לכתוב על נושא אחר אבל מרגיש לי בריחה. הנושא הזה בחר אותי, ולא סתם. בגלל הרקע שלי, בגלל הילדים שלי, בגלל האומץ שלי. אני יודעת שיש לי את הכלים והמילים להוציא אותו לאור, אבל כל כך מפחדת. ונזכרת בפחד ההוא שהיה בי אז. יש לי אפילו פוסט בפייסבוק מלפני שנתיים, עם תמונה ומבט מבוהל בעיניים, מבט רדוף. גם אז פחדתי נורא. ובכל זאת עשיתי . פיניתי זמן וישבתי לכתוב. 

החלטתי שהגיע הזמן שוב לפנות זמן. ולכתוב. כמו אז, גם עכשיו, אני עוד מנסה לברוח לנושאים אחרים,

אבל שלא כמו אז, היום אני קצת יותר חכמה ויודעת שהחיפוש והריצה סביב הזנב של עצמי ייגמרו די מהר. כי ברור לי על מה אני צריכה לכתוב. וכמו אז, גם עכשיו, ברור לי שהספר יגיע לידיים הנכונות ויעשה קסמים. קסמים של ריפוי, של הזדהות, של כאב ושל שמחה. קסמים של בני אנוש, שמפחדים שרק הם מרגישים או חושבים ככה, ואז הם מגלים שהם בדיוק כמו כולם. כמה זה מרגיע ומנחם. גם אותי.

הפחד להיות שונה, לא שייך, מבודד בגלל רחשי לב מעצבנים שלא עוזבים, הוא הפחד הכי גדול שלי. זוכרת את רחשי הלב האלו מאז שאני קטנה. הרצון לצעוק מול הצורך החזק להיות שייכת ואהובה. לא התפלאתי כשאמרו לי פעם ששני הדברים החשובים ביותר לכל אדם באשר הוא - הם להיות אהוב ולהרגיש שייך. זה הסביר את הפחד שרדף אותי כל החיים מלא להרגיש ככה.

וכל החיים אני מזגזגת בין הצורך להיות שייכת ובין הצורך להיות נאמנה לעצמי ולהגיד את מה שאני חושבת. גם אם זה לא מסתדר עם החברה, עם החוקים, עם הפוליטיקה. הצורך החזק לצעוק ״המלך הוא עירום״ הוא צורך שסיבך אותי בצרות מאז שאני קטנה. אני מפחדת אבל גם צועקת ואז משלמת מחיר אבל עושה את זה שוב. זה חזק ממני.  והיום אני מבינה שזה לגמרי חלק מהמהות שלי.
היום אני קוראת לזה אומץ.

כי אומנם אנחנו חיות של עדר אבל לכל אחד בעדר יש תפקיד ייחודי שלו, כדי שהעדר יתפקד כמו שצריך כיחידה שלמה והרמונית שמגוננת ושומרת על חבריה, שירגישו שייכים ואהובים. וכדי למלא את התפקיד הזה צריך אומץ. כי לא תמיד הוא נוח לאנשים שמסביב. לפעמים תראה מוזר, מטורף, דפוק או סתם טיפש.

בחודש האחרון עזבתי שלוש קבוצות של אנשים. קבוצות אהובות שעשו לי כל כך הרבה טוב, אבל פתאום הרגשתי שנגמר לי. שאני צריכה לזוז הלאה. הפחד מ״לא להיות שייכת״ התרומם בשאגה ושיתק אותי לרצפה. חודשיים שכבתי ככה מרותקת, נושמת בקושי, יודעת שאני צריכה להיות אמיצה אבל מפחדת לעשות את הצעד. מםחדת שלא יאהבו אותי. שיכעסו עליי. שאהיה לבד. לא שייכת. בסוף עשיתי את זה. עזבתי. אני מתאמנת בלעשות מה שנכון לי גם אם זה לא מוצא חן בעיני אחרים.

והכל קשור בהכל. כי הצורך הזה לצעוק או לכתוב את אשר על ליבי עומד איתן מול הצורך להיות נאהבת. בספר הקודם הופתעתי ממש. החלטתי לצעוק וידעתי שאני עלולה לשלם מחיר מאוד גבוה. לקחתי בחשבון שהפחדים שלי עלולים להתממש במלוא אונם. 

הופתעתי. פתאום, בניגוד לכל החששות שלי,  קיבלתי אהבה עצומה כל כך, יותר גדולה ממה שקיבלתי כל החיים שלי. אנשים שאני לא מכירה או מכירה בקושי ניגשו וחיבקו וכתבו וצילצלו, ואמרו שהם אוהבים ותודה. על מה שעשיתי. על האומץ שלי. ופתאום כל הרחשים המעצבנים קיבלו שם חדש שמצא חן בעיני. אומץ.

ספגתי לתוכי את כל האהבה הזו והיום אני שוב מפחדת לאבד אותה. אני רוצה לכתוב על נושא כואב. לא פופולרי. לא נושא שאנשים מרשים לעצמם לדבר עליו או אפילו להודות בו בפני עצמם. נושא ההורות והאמהות, שעם כל זה שהילדים הם האהבה הכי גדולה בעולם שלנו, יש הרבה רגעים אחרים. של מחשבות, של חרטה, של מירמור. של כלא. הנה, אני משחררת את הקול שלי בלחש, יודעת שאולי מספיקה אפילו הלחישה הזו כדי לאבד קצת אהבה. אבל אני יודעת שזה לא משנה. כי הדברים צריכים להאמר, ומישהו צריך לכתוב אותם כדי שאנשים יהיו יותר כנים וגלויים עם עצמם,  אלו שמרגישים ככה ומתביישים. ובולעים. ונחנקים עם עצמם. לבד. כמו האישה הזו מירושלים שזיעזעה את המדינה. ואני חשבתי שהיא מסכנה. כי כדי להגיע למצב כזה קיצוני, צריך להתבשל כל כך הרבה זמן במיץ של עצמך, עם הלחשים והסודות שמבעבעים ומחמיצים והופכים לחומצה רעילה וארסית שיכולה להרוג.

אני מתאמנת על הספקטרום הזה. בקצה אחד, התשוקה להיות אהובה ושייכת. בצד השני, הקול שלי, שמדבר על דברים שלא מדברים עליהם. מתאמנת בהליכה על חבל דקיק ושברירי, שבו בכל שניה אני עלולה ליפול, אבל אני גם עלולה להגיע לקצה השני בסיפוק ולהרגיש שעשיתי את זה . שאני גיבורה ואמיצה ובעיקר נאמנה לתפקיד שלי בעולם הזה. שגם ככה לא עוזב אותי אז עדיף שאזרום איתו. כמו לוליין שלפעמים מאבד שיווי משקל ונראה שהוא הולך להתרסק וכולם עוצרים את הנשימה והוא עוצר את הנשימה, אבל אז הוא עוצם עיניים, נושם עמוק ועושה את הצעד הבא. 

שמי עדי ליניאל. כתבתי ספר על אלימות במשפחה. כתבתי איך זה להיות ילדה מוכה, נערה מוכה ואז אמא שנאבקת עם המפלצות האלימות האלו מול הילדים שלה. ועכשיו אני רוצה לכתוב על איך זה להיות אמא לילד שכנראה הגיע כדי לעשות לי פירוק והמשך בנייה מחדש. ילד שבכל יום, כשאני עומדת מולו אני נשטפת בכל כך הרבה רגשות מנוגדים וסותרים שגם פותחים פצעי עבר וגורמים לי להביט לי ולו בעיניים ולהבטיח. שאני אצליח. אני אצליח לעשות שלום עם עצמי, איתך, עם העולם. אני אצליח להיות אמא מודעת וטובה, אני אצליח למצוא שלווה ואהבה רגועה ביחסים איתך, אני אצליח להיות נאמנה לעצמי וגם להעצים ולאפשר לך להיות מי שאתה, מי שנועדת להיות, בלי להפריע, בלי לעצור אותך. וכמו שהספר הקודם עשה לי ריפוי, אני יודעת שגם הספר הזה יעשה לי ריפוי. לנו. לכם.

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063