המשקל

אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שהרגשתי שמנה. הייתי בת עשר בערך, והיו שבועות כאלה שבהם אכלתי המון שוקולד חלב פרה, שתי קוביות בכל פעם, ועוד שתיים, ועוד שתיים אחרונות.

אמא שלי, שהייתה רופאה, ראתה אותי אחרי יומיים שבהם הייתה במשמרות בית החולים, בדיוק לפני שדחפתי לפי עוד שתי קוביות, ואמרה לי ״השמנת קצת, לא?״. אני זוכרת שקצת לפני כן הרגשתי שהירכיים שלי מתחככות כשאני הולכת ותהיתי איך לא שמתי לב להרגשה המוזרה הזו קודם. באותו ערב נעמדתי מול הראי בחדר וניסיתי לראות אם באמת השמנתי, ומה זה אומר בכלל.

כמה שנים אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך העניין.

עניין הדיאטות, הקלוריות, המאבק האינסופי באוכל.

וכל מה שחשבתי עליו היה אוכל.

מה אכלתי ומה אוכל וכמה קלוריות יש בהוא וכמה קלוריות יש בזה.

וכל בוקר וכל ערב ולפעמים גם בצהריים שקלתי את עצמי,

וראיתי בפחד נוראי איך אפשר ביום אחד לעלות כמעט קילו ואז לרדת ואז שוב לעלות

ולא באמת ידעתי מה גורם לזה.

וחיפשתי שליטה.

התחלתי לחקור את העניין לעומק.

לא היה אינטרנט אבל קראתי המון חומר.

והבנתי שבערב שוקלים יותר מאשר בבוקר ואחרי קקי שוקלים פחות ולפני מחזור שוקלים יותר,

ולוקח כמה ימים לחזור למשקל אחרי המחזור אבל אז מתחיל הביוץ וגם הוא גורם לאגירת נוזלים. ואני זוכרת את הייאוש שתקף אותי,

כשלא הבנתי מה המשקל האמיתי שלי בכלל, באיזה יום בחודש,

ומי אני בתוך כל זה ואיך אני אמורה להרגיש כלפי עצמי אם אני לא יודעת מה המספר הנכון שלי??

והראש שלי היה מלא בחישובים ואובססיה אינסופית למספרים הארורים האלה,

שקבעו אם ארגיש טוב או נורא באותו היום, עד לשקילה הבאה שאולי אולי תשחרר אותי מייסורי,

ואולי דווקא תגביר אותם. עד לשקילה הבאה…

ושקלתי ארבעים ושמונה קילו. לפעמים, בתקופות ממש שמנות כמו בצבא, הגעתי לחמישים ושניים ק״ג.

כלומר, לא באמת הייתי שמנה…אבל את זה אני יודעת היום.

אז, כשעמדתי מול הראי, שנאתי אותי.

שנאתי את הקפלים בבטן שלי ואת הירכיים המתחברות

ואת הזרועות המרופדות ואת הכתפיים הלא צנומות.

שנאתי. ופחדתי.

והיו גם האנשים האלה שעודדו אותי להרגיש שמנה.

שקראו לי פרה שמנה, שלעגו לי כשאכלתי בבולמוס אכילה ישר מהסיר.

אותם אנשים שהיום חושבים שאני רזה מידי. כשאני בעצם שוקלת אותו הדבר.

היה החבר שבעצמו היה עסוק בלרוץ קילומטרים אחרי כל פרוסת עוגה שאכל,

והייתה החברה הזו מהכיתה, החתיכה, ששכבה עם כולם. וכשפעם, באחת ״ההצלחות״ שלי, כשהגעתי לארבעים וארבע קילו, היא ממש החמיאה לי, והסבירה לי שאני תמיד על הגבול בין ״נראית טוב״ ל״שמנמונת״ ועכשיו, המשקל הזה ממש ממש מחמיא לי. שכדאי לי לשמור עליו.

וניסיתי לרעוב. וניסיתי להקיא, ושם דבר לא באמת גרם לי להרגיש טוב. וגם לא לשמור על המשקל ״הטוב״ הזה.

זה מצחיק, אבל דווקא כשנכנסתי להריון והתחלתי לתפוח, דווקא אז פתאום התחלתי לחשוב שאני בעצם ממש יפה, ורזה.

כן, רזה!

עמדתי בפרופיל מול הראי ונהנתי לראות את הבטן תופחת

ואיך לעומתה שאר האיברים נראים לי פתאום רזים, הרגליים, הידיים, הכתפיים. ככל שהבטן גדלה עוד משהו גדל בתוכי. החמלה.

ואחרי שילדתי והנקתי, וראיתי איך הגוף שלי מצטמצם חזרה, ניגשתי למשקל, ובמקום לעלות עליו, העפתי אותו לפח.

ידעתי שאם הוא יישאר, אני אחזור למספרים, למטרות, לחוסר שליטה. ידעתי שאם הוא יהיה אצלי בבית אני לא אתאפק ואבדוק, בהתחלה פעם בשבוע ואז כל יום ואז כמה פעמים ביום. כי זה ממכר. וזה נותן תחושה של כוח ושליטה, למרות שאלו בלל לא קיימים שם.

רק המון חוסר ביטחון.

אני נקייה ממשקל בבית כבר 11 שנים. וגם כשאני רואה משקל אצל אחרים אני לא באמת רואה אותו. ומאז שאין לי משקל בבית אני מתבוננת יותר בראי ואוהבת. ולא יודעת אם עליתי קילו או ירדתי קילו. זה לא מעניין אותי יותר. אני פשוט מתלבשת בצורה שמשמחת אותי ועושה דברים שגורמים לי הנאה ופתאום זה כל כך לא חשוב.

ופתאום גם לא קיימים האנשים האלו שמיד העירו לי אם השמנתי או רזיתי, ואולי הם כן קיימים אבל אני כבר לא שומעת או רואה אותם. רק לפעמים חומלת עליהם שהם עדיין תקועים שם, עם כל המספרים הנוראיים האלו.

הראש שלי נקי ממספרים. הוא מלא במחשבות של ״מה יגרום לי כיף היום, מה בא לי לעשות עכשיו, ואיך אני יכולה לעשות את היום הזה עוד יותר טוב.״ כן, אלו המחשבות שתפסו את מקום הקילוגרמים והם ממלאות אותי בסחרור מדהים של אושר, כבר הרבה הרבה זמן. ואני אוכלת כשאני רעבה ואני מפסיקה כשאני שבעה ואני נהנית מהאוכל ולא רואה בו אויב או איום. אני רואה בו אהבה ועונג. והבראתי. אני מרגישה שהבראתי ממחלה נוראית שעיוותה לי את הראש והגוף במראה. לפני זמן מה חברה טובה שאלה אותי ״את פועלת ממקום של פחד או ממקום של אהבה?״ לדעתי זו אחת השאלות הכי חשובות בקיום שלנו, שאלה שמיד יודעים את התשובה עליה, מיד מרגישים את התשובה, כי כל אחד יודע מיד אם הוא מפחד או אוהב. וכשמתנהלים עם אוכל ממקום של פחד, הפחד מתגבר ולופת אותך. ואפשר להפוך אותו לאהבה, אם רק שמים לב, ומחליטים.