כל בוקר מחדש

כל בוקר ב7:15, זה מתחיל: ״אוווף! אני לא רוצה ללכת היום״ ״אני שונא את בית ספר!!״ ״אוף! היום זה יום ארוך!!״ ״מתי החופש הבא?!?!״ ״מתי אני יכול לנצל את היום חופש שלי?!?״ וכשהם מבינים שזה לא יקרה היום הם מכריזים: ״מחר אני לא הולך!!״
אני משתדלת לאטום את הלב שלי, את האוזניים לא להזדהות, לא לכעוס, אבל זה לא עוזר. אני יכולה להרגיש את הכאב שלהם. ובאמת כואב להם. וזה לא עוזר שככה זה, ושכולם הולכים ושגם אני הייתי תלמידה פעם. אפילו לא עוזר שסיכמנו מראש על 5 ימי חופש בשנה בלי צורך להעמיד פני חולים או לעשות הצגות ושריינו אותם ביומן. לא, זה לא עוזר. עדיין הכאב מתעורר בהם מחדש בכל בוקר כשהם קמים למציאות שבה הם חייבים ללכת לבית ספר.
ושלא תבינו לא נכון, בית הספר הוא אחד מהטובים באזור לא ממקום של הישגיות ומרדף אחר ציונים, להפך, בית ספר ירוק, מוזיקלי, עם מודעות לסביבה ועם רוב גדול של מורים מקסימים.
ועדיין...אתמול, כשקפצתי להביא להם חולצה לבנה (לטקס רבין שהתקיים שם), יכולתי להרגיש אותם שם. בסביבה היומיומית שלהם, שבה הם מבלים 6-7 שעות ביום. והרגשתי גם שם את הכאב שלהם.
הרגשתי את הכאב של הקטן, כשלחשתי לו לצאת מהכיתה כדי לתת לו את החולצה, ושניה לפני שראה אותי הספקתי לראות אותו יושב מבואס בכיתה מלאה קטנים כמוהו, ומולם מורה אחת גדולה, שנזפה בהם בקול רם מידי על כך שהם הסיטו לרגע את מבטם וראו אותי. ראיתי איך אורו עיניו כשראה אותי ובמסדרון, כשהיינו לבד, התחנן שאקח אותו משם לשארית היום.
וראיתי את הכאב של הגדול, שבדיוק שלפתי משיעור התעמלות, שיעור שהוא אמור לאהוב ולהיות טוב בו, והמורה התלונן באוזניי שכל הזמן כואבת לו הרגל ושהוא לא עושה כמעט כלום. ידעתי שאולי כואבת לו הרגל, אבל סביר להניח יותר שכואבת לו הנפש. וכאב גם לי.
ביקשתי משניהם ללוות אותי לרכב. ביקשתי לגנוב עוד כמה דקות מהמסגרת, וכל הדרך הם ממש התחננו שאקח אותם משם.
ולא, לא מדובר בבריונות שהם חווים, וגם לא בשום דבר יוצא דופן שמאמלל אותם שם. זו פשוט המציאות הזו שבה ילדים קטנים צריכים לשבת בכיתה גדולה ולהכניס לראש שלהם חומר שאת רובו הם כלל לא יצטרכו בחיים. או שילמדו אותו בדרך אחרת מתישהו.
ולא, ממש לא מתאים לי חינוך ביתי. אני לא הטיפוס ואני חושבת שבריא לכולנו להיות רחוקים לכמה שעות ביום ולהתגעגע. ואני גם לא בטוחה לגבי כל בתי הספר הדמוקרטיים / אנטרופוסופיים לא בטוחה כמה הם יתאימו לבנים שלי ומפחדת להתחיל תהליך שבסופו אגלה שגם לשם הם לא רוצים ללכת.
אבל עדיין, אני לא מבינה למה הם סובלים כל כך אני לא זוכרת שאני סבלתי ככה, ואולי כן וכבר שכחתי??