היועצת

 

אני יושבת מול היועצת והמחנכת. שתיהן לוטשות בי מבטים,
אולי לא הייתי צריכה ללבוש את החולצה הלבנה הזו, היא קצת שקופה. אני חושבת לעצמי במבוכה.
״אז תום…״ המחנכת פותחת בטון פדגוגי. ״קודם כל אני רוצה שתדעי שתום הוא ילד מקסים, כל כך חכם, מוכשר, נבון, הוא אהוב ומקובל על חבריו, מקבל ציונים טובים, אבל לצערנו יש בו עוד צדדים פחות מוצלחים״. היא מביטה ביועצת לאישור דבריה, תוהה אם הצליחה לדייק בניסוח הדברים, כל כך זהירים צריכים להיות אנשי החינוך היום מול ההורים שיכולים להיות מאוד תוקפניים כלפיהם, והם רק מנסים לעשות את עבודתם נאמנה.

היועצת שישבה לצידה הייתה בחורה צעירה, עדיין לא אמא, ככה לפחות הנחתי, בטח סיימה לא מכבר את לימודיה באוניברסיטה. עדיין זכרתי את התחושה של סיום הלימודים. תחושה מסחררת של עוצמה, של חוכמה, של לכבוש את העולם עכשיו. כאילו שכולם רק חיכו שאסיים ללמוד ורוצים לשאת אותי על כפיים. בטח גם היא חשה כך עכשיו.
מה היא מבינה בכלל בילדים? קודם כל שתהיה אמא , אחר כך נראה אותה כזו חכמולוגית. חשבתי לעצמה במירמור. גם אני הייתי חכמה גדולה לפני שנולד תום. חשבתי שאם אני יודעת לאלף כלבים, אני בטוח אסתדר עם ילדים, זה הרי אותו עקרון, לא? מנהיג, גבולות, חיזוקים חיוביים, מה כבר יכול להיות כל כך מסובך בזה?
כמה ביקורת הייתה לי כלפי אחותי, אמא לשני תאומים מעצבנים ומפונקים שזרעו הרס וחורבן בכל מקום שהגיעו אליו. כמה שפטתי אותה על חוסר הגבולות שהציבה להם, ראיתי בה אמא חלשה ופתטית. והנה אני כאן היום, מואשמת בחוסר גבולות בין השורות, הרי בסוף, הכל מגיע מהבית. תמיד בשורה התחתונה אני האשמה.
״תום מתחצף מאוד ולא מכבד את המורה לתנועה, הוא לא יודע לכבד סמכות של מבוגרים״. היא הביטה בי בעיניים חודרות ומאשימות. ממשיכה בעיניה את המשפט שמתבקש להגיע אחר כך..
זה הכל מתחיל מהבית.
״זה קו אדום ובל יעבור אצלנו״ היועצת הנהנה למחנכת וזו הנהנה אליה בחזרה.
אני מביטה בהן. שוקלת אם לענות כבר או לכבד את סמכותן. שלא יגידו. המחנכת נראית אישה נחמדה בסך הכל, הכוונה שלה טובה, אישה מטופחת, חולצה לבנה מכופתרת וחצאית בד פרחונית. מטפחת לראשה ו״בעזרת השם״ שגור בפיה. שתיהן סיימו לדבר והביטו בי, מחכות למוצא פי.
אני מביטה בתום, הוא יושב שם בחוסר שקט. ידיו מתרוצצות על גבי השולחן הירוק. הולכות הלוך חזור, מעלה ומטה, כאילו יש להן חיים נפרדים משל עצמן. כל גופו רטט ומתאפק שלא לקום ולזוז.
היפר אקטיבי. ככה זה נראה כשזה לא בספר. 

וגם אחרי עשר שנים עדיין קשה לי לראות את זה, להודות בזה. כאילו שזה כישלון אישי שלי.
הן סיימו לדבר ואני צריכה לבחור צד עכשיו. את הצד של המערכת או את הצד של הבן שלי.
ולאף צד אני לא באמת מתחברת.
אם הייתי בוחרת בצד שלי הייתי קמה וצועקת עליהן ״מה אתן רוצות שאני אעשה עם זה? זו אני שהתחצפתי? זו אני שלא כיבדתי? הוא בנאדם בפני עצמו! מה אתם מנפנפים בסמכות ההורים והמורית מולו? מנסות לצרף אותי למחנה המבוגרים החשובים והאחראים מול ילד קטן בן עשר. זה לא הרי יעזור! הילד לא מקבל סמכות של מבוגרים גם אם כולם יעמדו על הראש, הוא מצפצף על כולם! ואתם חושבים שזה בא מהבית? בואו תראו איזה מלחמות אני מנהלת בבית, מולו, מול אחיו הקטן, מול בעלי, כל היום אנחנו במלחמות! המזרח התיכון יכול ללמוד מאיתנו על מלחמות. 

מלחמה בראשי, ואני שותקת. עדיין.
מה אתן רוצות ממני? שאהיה המבוגר האחראי? אני לא! וגם לא רוצה להיות, אני ילדה בעצמי, אני ילדה טובה, זו לא אשמתי, זו לא אני שמתנהגת ככה, מה אתן רוצות, שאקח אחריות על ילד אחר? זו הרי תהיה הצגה וכולנו יודעים זאת. אם רק הייתן פותחות קצת ספרים וקוראות מה זה ילד סרבן עקשן, מה זה ילד פיצוץ, אולי הייתן מבינות שלבוא אלי בטענות ותוכחות לא יעזור, להיפך.

ועדיין שתקתי.
כי הצד שלי לא נחשב כאן.
אנחנו נמצאים בחברה מסודרת בבית ספר טוב ומבוקש, וכל מילה שאגיד לא במקום תפעל לרעתי ולרעתו של תום. ובכל זאת ואחרי הכל, אני כן מבוגר אחראי, גם אם זה לא מתאים לי עכשיו. ויש ממני ציפיות. ודרישות. ואני כבר לא יכולה לעשות או להגיד מה שבא לי. אני לא יכולה להגיד להן מילים כאלה כי הן יחזקו את בין השורות שלהן, הכל בא מהבית. 

אני נושמת עמוק ובוחרת צד.
״תום, אתה לא יכול להתנהג ככה, אסור להתחצף למבוגרים, אתה יודע את זה, הרי דיברנו על זה בבית״
אני מציצה לעברן וממשיכה להוכיח אותו, לשחק את המשחק.
״אנחנו נחשוב בבית מה תהיה התוצאה של ההתנהגות הזו״ אני רותמת מבט שמבטיח רעות.
הוא מביט בי בעיני האיילה החומות שלו. משתתק. מאוכזב. חשב שאולי פעם אחת, רק פעם אחת, אמא תהיה בצד שלו ולא עם כל המבוגרים שלא מבינים.
אני מביטה עמוק בעיניו. רואה את צל האכזבה מתגנב אליהן שניה לפני שהוא מסיח את מבטו ממני ומביט על ידיו הנמרצות.
״אבל אני מבקשת מכן דבר אחד״ אני מפתיעה במשפט חדש ולא צפוי וכולם מזדקפים במקומם לשמוע.
״תום״ אני פונה אליו. ״המורה לתנועה, איך היא מתנהגת אליך בכיתה?״ עיניו פוגשות את שלי בתקווה חדשה ״חרא, היא כל הזמן צועקת״ הוא אומר ועדיין לא מסיר את מבטו מעיני, תוהה לאן אני מובילה אותו בשיחה הזו
״אתה מרגיש שהיא מכבדת אותך?״ אני שואלת אותו ומישירה אליהן את המבט, מרגישה כמו עורכת דין מוצלחת ב״האישה הטובה״,
״ממש לא!״ הוא מגחך, ״ממש לא מכבדת״ הוא אומר שוב בשקט ומבטו חוזר אל השולחן.

״תום ואני נדבר על הדברים בבית, אבל אני מבקשת מכן, שתקיימו שיחה נוספת עם המורה לתנועה, שהיא תשב עם תום ושהם ידברו בינהם על הדברים, יחשבו ביחד איך לפתור את המצב, הדברים צריכים להיות הדדיים, אתן מבינות?״
אני גאה בי.
על המילים שיוצאות מפי. אני לא מאמינה שאני זו האומרת אותן.
איפה האימפולסיביות האופיינית שלי? איפה חמת הזעם? איפה הרצון לרצות אחרים?
אני ממש בקושי מזהה את עצמי. אלו היו מילים בוגרות ואחריות לתפארת.
תום מביט בי בתודה ומחייך.
אני בצד שלו.
ואולי תמיד הייתי. עם כל המלחמות והקושי בינינו.
אחרי הכל, אני אמא שלו.

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063