אמא רעה

 

 

אוגוסט האחרון העלה בי המון שאלות לגבי האמהות שלי.

לא תמיד רציתי להיות אמא. האמת שרוב חיי הייתי בטוחה שלא אהיה אמא והשלמתי עם זה. לא הייתי בחורה אימהית אף פעם, ועדיין אינני כזו. אני לא נמסה למראה תינוקות ולא מתמלאת בשמחה פתאומית למשמע קולות ילדים.

ובכל זאת בחרתי להביא לעולם שני בנים מתוקים, שמציבים אותי יום יום בפני השאלה המהותית והבלתי נמנעת, איזו מין אמא אני בוחרת להיות?

אני יכולה להצביע בבירור על שני קולות עיקריים שרצים אצלי בראש. האמא הטובה והאמא הרעה.

העניין הוא ששני התחומים הברורים כל כך מתבלבלים לי בראש לאור המציאות שנשקפת מול פניי ביום יום.

בעיני, להיות אמא טובה, זה לרצות לבלות עם הילדים שלי בכל דקה פנויה. לרצות להיות איתם, להקשיב להם, לשחק איתם, להשקיע בהם את כל משאביי, לבלות איתם זמן איכות, להאכיל אותם באוכל בריא, לדאוג שישקיעו בלימודים, לשים לב שלא יבלו יותר מידי זמן מול מסכים, להגיע לכל אספות ההורים ולדאוג לחיי חברה תקינים. ללכת איתם לים ולבריכה ולמשחקיות ולמוזיאונים ולדאוג שיעשו פעילות גופנית ויקבלו ידע וגירויים שיפתחו אותם. ללמד אותם איך להיות חברים טובים, אנשים טובים, איך לכבד את המבוגרים ואיך להיות מנומסים ונעימים כלפי אחרים.

אבל המציאות נראית אחרת לגמרי. 

והיא מנפצת את כל העולם היפה והורוד הזה שחלמתי עליו כשהפכתי לאמא. 

בפועל, אחרי שאני עומדת במטבח ומכינה אוכל ביתי ובריא, הם אוכלים אותו בקושי (נשבעת שהוא טעים!) ותמיד יעדיפו לאכול מקדונלדס או פיצה. בפועל אני היחידה שאוכלת את האוכל הבריא שלי עד שבא לי להקיא ממנו ואני זורקת סירים שלמים לפח. (כמה כוסמת כבר יכול הבנאדם לאכול יום אחר יום?)
בפועל, כשהם רובצים בבית מול האקסבוקס ומשחקים שעות על גבי שעות הם הכי מאושרים, וכשאני מנסה לגרור אותם לים, לבריכה או רחמנא ליצלן למוזיאון ילדים כלשהו, מתחילה מלחמת עולם. לפעמים אני מנצחת בעזרת איומים קשים והם באים איתי ומתלוננים כל היום. לפעמים הם מנצחים ואני ניגשת מובסת לכסא שלי בגינה וחושבת מה עשיתי רע שזה לא מצליח לי ואיזו מין אמא אני.

בפועל, אם אני מקשיבה ללב שלי ולמה שא-נ-י באמת רוצה אני יכולה להיות שמחה ומאושרת, אבל זה אומר להשאיר אותם לבד וללכת לבד לים, לסרט או לבית קפה. ואז כל הקולות המעצבנים האלה קופצים ומזכירים לי שזה לא נקרא להיות אמא טובה. זה נקרא להיות אמא אגואיסטית, והרי אני במשך שנים כעסתי על אמא שלי שחשבה על עצמה והנה אני משתוקקת לחשוב רק על עצמי ולעשות את עצמי מאושרת. 

אוגוסט האחרון העלה בי הרבה דילמות וכאבים בנוגע לאמהות שלי.

ובפעם הראשונה מזה שנים ממש סבלתי בו וחיכיתי שייגמר כבר. בתחילתו נשבעתי לעצמי שאפתח בכל יום עם כמה שעות ב׳ארומה׳ לבד כדי להתמלא ולהספיק לעבוד קצת, לכתוב קצת, להיות חופשיה קצת, אבל מה שקרה בפועל הוא שהמצפון המעצבן שלי קפץ והזכיר לי שהם בדיוק רעבים / רבים / בדיוק הגיע חבר וזה ממש לא הזמן ללכת לבד לבית קפה.

הרגשתי קורבנית, פולניה ומתלוננת, ועיצבנה אותי כל תגובה בפייסבוק שדרכה בדיוק על היבלת הזו, ששאלה אותי ״ומה עם קצת זמן איכות עם הילדים??״ או כל עיתונאי (מעניין שזה אף פעם לא עיתונאית ממין נקבה…) שבאופן צדקני ומגעיל מאשים את ההורים בישראל על שלא רוצים לבלות עם הילדים שלהם בכל שניה פנויה שיש להם ומתלוננים על החופש הגדול.

כן, הייתי רוצה להיות אמא כזו, אבל אני לא.

 

ואז הלכתי לראות את הסרט ״אמהות רעות״.

זה קרה בשעה ארבע וחצי אחר בצהריים, בעיצומו של עוד יום בבית מול מסכים עם ריבים, בית מטונף וכיור מלא כלים מהארוחה הקודמת (מי באמת מספיק לרחוץ כלים בהפרשים של שעה וחצי בין ארוחה לארוחה??) ושני ילדים שרבים, משתוללים וצורחים ״אמא!!״ ״אמא!!״ ככה סתם, בלי שיש להם באמת משהו אמיתי להגיד לי. 

נעמדתי באמצע הסלון והרגשתי שאני עומדת להתרסק. להישבר. שאין לי כוחות יותר. הרגשתי שאם לא אצא עכשיו מהבית, אני לא אעמוד בזה יותר ואשבר.

ואז יצאתי. ונסעתי למודיעין ונכנסתי לבד לסרט שרק השם שלו הספיק כדי להרגיע אותי -
״אמהות רעות״.
ישבתי שם עם דלי של פופקורן וטלפון כבוי (אל תדאגו, האבא כבר הגיע הביתה והיה זמין לילדים) ובמשך שעה וחצי הרגשתי איך כל הזעם, הלחץ והעומס נוטש לי את הגוף ואפילו מצאתי את עצמי צוחקת בקול עם עצמי, מחייכת, נהנית!!! 

מדובר בסרט טראש אמיתי, הכי אמריקני שיש, אבל משהו בסרט הזה שחרר אותי. הרגיע אותי. ניחם אותי. שכולנו, כל האמהות, מנסות כל כך, עובדות בפרך, נוטלות על עצמנו כל כך הרבה עומס ולחץ ומנסות להיות ״אמהות טובות״, כשממול הילדים נעשים חצופים יותר, מפונקים יותר, הבעל נהנה מפחות ופחות אחריות, ואנחנו? אנחנו מתמוטטות בסוף, או כמו בסרט, משליכות הכל ושכולם ילכו לעזאזל.

כשיצאתי מהסרט יצאתי עם חיוך. והחלטתי לא לחזור הביתה מיד. נסעתי לחוף ראשון לראות שקיעה. משהו שרציתי מזמן לעשות, עם עצמי, ולא איפשרתי לעצמי כי הייתי נעולה כל כך בלהיות ״אמא טובה״. הרי איזו אמא יכולה ללכת לראות שקיעה בשעת ארוחת הערב?
מסתבר שאני. 

ישבתי לי שם על לונגי, כמו פעם, כשהייתי צעירה וחופשיה, ושתיתי בירה.

סביבי מלא משפחות וילדים שלא שייכים אליי ולא מעניינים אותי, הכנסתי אוזניות עם מוסיקה שאני אוהבת לאוזניים ובהיתי לי בשקיעה כאילו שאני לבד בעולם. מאפשרת לקלילות של הסרט ולקלילות הטבעית שלי לחדור ולחזור אלי. הרי אני בנאדם כיפי בסך הכל. אני יודעת להנות ולעשות טוב לעצמי. איך איבדתי את זה? איך שכחתי כמה זה חשוב? איך מאדם כזה הפכתי לשוטרת קשוחה ומלאת ערכים כבדים שמנהלת מלחמות עולם על מסכים? על אוכל בריא? על לצאת לטבע? לא רוצים? לא צריך!
שם, בשקיעה מול הים, החלטתי שאני מאפשרת לעצמי להיות אמא רעה, אמא אגואיסטית, אמא שלא רבה עם הבן שלה אם בא לו עוד פעם לחמניה עם קרם לוטוס, כן, אני יודעת שזה לא בריא. כן, אני יודעת שזה זבל, אבל נמאס לי להפוך את חיי למלחמה על העקרונות שלי מול הילדים.

אני בוחרת לתת להם כלים וידע ולאפשר להם לבחור בעצמם ולשאת בתוצאות. אני לא יכולה לכפות עליהם שום דבר ואני גם לא רוצה. אני לא אדם כזה. גם אני שונאת כשכופים עלי דברים בניגוד לרצוני.

ומה שהכי מפתיע ומערער את תפיסתי היא העובדה שדווקא כשאני מאפשרת להם לאכול ג׳אנק, לשחק במסכים ולשרוץ בבית, הם הכי מאושרים! הם ניגשים אלי כל כמה דקות עם חיבוק ומילות אהבה ומספרים לי שאני האמא הכי טובה בעולם, בתכל׳ס הימים האלו שאני משחררת, הם הימים הכי רגועים, הכי שלווים והכי מאושרים שלנו כמשפחה.
מסתבר שלהיות אמא טובה, עם כל הערכים שאני מאמינה בהם, לא עושה אותם מאושרים יותר, וגם אותי לא, ואני אמשיך לחפש את דרכי באמהות שמתאימה לי ועושה אותי מאושרת.

ושכולם יקפצו לי.

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063