למה אני חושפת את עצמי?

שאלה טובה שאני נתקלת בה המון פעמים.

כשאני משתפת בפוסט חושפני במיוחד אנשים נבוכים ממנו.

כלומר אלו שלא מזדהים איתו, או אולי אלו שמתביישים להודות שהם כן מזדהים ומרגישים בדיוק ככה, אבל לא נעים להודות.

ואני גם שואלת את עצמי את אותה שאלה, למה אני עושה את זה?

למה לי לחשוף את נימי נפשי העדינים והלא עדינים בפני כולם, מה יוצא לי מזה?

ובכן, כלום לו יוצא לי מזה, אבל זה חזק ממני.

ואולי זה לא נכון להגיד שכלום לא יוצא לי מזה, כי אני בעצם מקבלת אישור לכך שאני לא לבד. וככל שאני אמיצה יותר וחושפת יותר, כך אנשים מגיבים לזה חזק יותר, כותבים לי בתגובות ובפרטי כמה הם מרגישים כמוני, אבל לא היו להם את המילים, והרבה פעמים גם לא את האומץ להגיד מה שכתבתי. או אפילו להודות בפני עצמם שזה מה שעובר אצלם בראש.

אז אני מבינה שזה סוג של מתנה.

מתנה שעלולה לפגוע בי במצבים מסויימים, וגרוע מכך, לפגוע באנשים שאני אוהבת ושקרובים לליבי, אבל זה חזק ממני. כמו דחף קדום ועוצמתי שמפלס את דרכו החוצה במילים כתובות, מבטא היטב רגשות ותחושות אנושיות וגלובליות שהרבה אנשים נמנעים מלפגוש, להקשיב, לחשוב עליהם.

ועכשיו, כשאני כמעט שנה בתוכנית המדברת על שליחות וייעוד, אני מבינה שאלו סימנים ברורים.

משהו שתמיד עשיתי.

כלים שתמיד היו לי.

משהו שקורה לי בקלות.

משהו שמעורר תגובה ריגשית חזקה אצל אנשים.

היכולת שלי לתמלל תחושות, רגשות, מחשבות, לרוב כאלו שלא מדברים עליהם, היא המתנה שלי לעולם.

ואני זורמת עם זה.