אני מוכנה להיות פגיעה
ופתאום מזמינים אותי לדבר בפני קהל על הדרך שלי. על החלום שלי. ואני לא בטוחה שאני מוכנה בכלל. אני לא יודעת אם אני בשלה. עד שהתרגלתי לעמוד מול קהל ולדבר על אתרים שיווקיים, עד שאזרתי את האומץ והבטחון הזה, אני נדרשת לעבור לשלב הבא. שלב שבו אני מדברת על נושאים יותר קרובים ללב. יותר קרובים למי שאני. למי שאני באמת. יותר חושפניים. וזה לא פשוט.
אני לא באמת יודעת מה להגיד להם. רגילה לאמונה שמי שעומד על במה הוא מקצוען. בעל ניסיון. יכול ללמד אחרים משהו שיעזור להם. ומה אני יכולה ללמד אחרים? מרגישה שאני עדיין עושה את הדרך שלי, עדיין זזה ומתנגשת ונופלת וקמה, מרגישה שעוד לא הגעתי לאיזה מקום שממלא אותי בביטחון לעמוד וללמד אחרים. מרגישה שאני עוד עמוק עמוק בתוך התהליך הזה, של ההתגלות, של איסוף כוחות לקראת הצעד הבא. אין לי מושג אם הוא יהיה קל או קשה יותר, אני רק יודעת שאני לא יודעת עליו דבר. שהוא מפחיד אותי לפעמים, ומרגש אותי מאוד בימים אחרים.
אני יודעת שהיה לי חלום. אני יודעת שהוא רדף אותי ולא עזב עד שממש משך לי בשרוול. שם לי רגל. גרם לי לעצור בכוח את כל מה שעשיתי כדי שאשים לב אליו, שאתן לו תשומת לב ומקום. שאתחיל לראות אותו באמת, כמו שהוא. אני יודעת שלמרות שפחדתי עשיתי, וזה כנראה משהו שמעורר השראה באחרים לעשות. אני יודעת שעשיתי מהלב, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי עשיתי משהו ממש ממעמקים.
אני רואה שהוא מהדהד, החלום הזה שהגשמתי. אני כבר פחות מתרגשת לראות אותו על המדפים בחנויות, אבל אני מתרגשת מאוד דווקא מהאנשים שפוגשים אותו לראשונה. מהמבט שלהם. מהמילים שלהם. מהתובנות שהם לוקחים ממנו לחיים. אני עוד לא יודעת מה בדיוק אגיד לקהל הזה שיגיע לשמוע אותי, אבל אני יודעת שכמו שכתבתי, אדבר מהלב, לא אסתיר דבר, לא אפחד להיות פגיעה. כי למדתי שדווקא מהמקום הכי פגיע, צומחת העוצמה הכי גדולה.
