חופש גדול

 

אמא, היום אני לא רוצה ללכת לקייטנה המשעממת הזו, אני רוצה יום חופש!״ גילי מתעורר בבוקר וזה הדבר בראשון שהוא אומר.

ככה כל בוקר, מאז שהתחיל החופש.

ספר את הימים עד שהגיע החופש ועכשיו הוא סופר את הימים לסיום הקייטנה.

״אבל חמודי, אני צריכה לעבוד ואין מי שיהיה איתך, אתה לא יכול להיות לבד בבית, חוץ מזה שנורא ישעמם לך, כל החברים שלך בקייטנה! מה תעשה כל היום בבית?!״ הטיעונים שלי נופלים על אוזניים ערלות.
״אבל איזה מין חופש זה אם נוסעים כל יום לבית הספר? זה בכלל לא חופש! כמה ימים נשארו לי עד שהחופש יתחיל?״ האסיר שלי סופר את ימיו לחופש. אני מתאפקת לא להציע לו טבלת ייאוש שבה ימחק באיקס אדום ובולט כל יום ״חופש״ שעבר, עד שיגיע החופש האמיתי.

ואני עומדת מולו אבודה. על כתף אחת יושבת השכנה שלי שאומרת ״אז מה אם הוא מתלונן? תקבעי לו עובדה! אין כזה דבר, הוא ישתגע בבית אם לא ילך לקייטנה, מה הוא יעשה, יהיה כל היום על מסכים?״ והיא צודקת!
אבל על הכתף ממול שלי יושבת אני, בקטן.

אני זוכרת שגם אני שנאתי ללכת לקייטנות. אצלי המצב היה עוד יותר קיצוני מאחר והלכתי לקייטנה של אבא בעבודה ולא הכרתי שם אף אחד. כל שנה מחדש ישבתי מתחת לסככה חצי מוצלת מול מדריכים צעירים וצעקניים עם עשרות ילדים זרים, והרגשתי קטנה ובלתי נראית.
התרוצצנו בין הבריכה ליצירה לאולם הספורט לסרטים וחזרתי בכל יום הביתה בשקט, עייפה וסופרת כמה שעות חופש נשארו לי עד לבוקר. וכמה ימים נשארו לי עד שהקייטנה תיגמר. ואז כמה ימי חופש יישארו לי. 

ואני זוכרת את הימים שבהם כן נשארתי בבית, כשנגמרה הקייטנה או כשגדלתי קצת.
זוכרת איך אחי ואני היינו מתמקמים מול הטלוויזיה מרוצים עד השמיים, עם ענבים ירוקים, ביסלי בצל ומיץ פטל, ומתחילים מרתון קבוע של בוקר: נילס הולגרסון, הלב, רואים שש שש, זהו זה, הקטקטים.
דווקא את הימים האלו אני זוכרת כנפלאים. ימי המסכים וחוסר העשייה. הימים שבהם לא עשינו דבר מלבד לרבוץ מול הטלוויזיה ולהרגיש שאנחנו לא חייבים לעשות כלום. שאין אף מבוגר שיפעיל אותנו, יטרטר או יעסיק אותנו. חופש.

גילי מפציר בי ״נו אמא, בבקשה, רק היום, אין לי כוח ללכת, אני רוצה לנוח…רק היום ומחר אני לא אתווכח…״ ואני חושבת על כך שהוא אמר לי בדיוק אותו הדבר לפני יומיים ובאמת איפשרתי לו יום חופש. אבל כמה אפשר? אני גם צריכה את החופש שלי כל עוד אפשר. 

הוא בכלל רצה ללכת לקייטנת ג׳ודו, אבל אני רציתי לתמוך ביוזמה הזו של משרד החינוך. חושבת שהיא חשובה ומוצדקת. חוץ מזה שקייטנת הג׳ודו עלתה פי שבע מקייטנת בית הספר וגם כאן שכנעתי את עצמי שזה לא נכון לכלכלת הבית. גם ככה יש מלא הוצאות בחודשים האלו ואני מעדיפה לשמור את הכסף לחופשה משפחתית. ״הנה,״ אני מנחמת עת עצמי ״אני אפצה אותו בשבוע שניסע לאנשהו והוא ירגיש חופש אמיתי.״

אבל הוא עומד מולי, קטן ומתחנן ורחמיי נכמרים. פתאום חשבתי על עצמי. אם הייתי במקומו. הרי אני אלופה בלהיות מודעת היכן טוב לי והיכן לא. ומאיפה שלא טוב לי אני בורחת כמו טיל. אז למה אני מכריחה אותו להישאר ולהעביר את ימיו בין עבודות רס״ר בפינת החי לבניית אקולוגית בבוץ? הוא שונא את זה!

למה אני מכריחה אותו לרצות שהזמן יעבור ולספור שוב ושוב ימים עד שיגיע משהו אחר. טוב יותר. איזשהו אור בקצה המנהרה. אבל המנהרה שלו לא נגמרת. בכל פעם מגיעה מנהרה חשוכה חדשה. בעיקר בגללי הפעם.

בסוף מצאנו פשרה. רשמתי אותו באמצע המחזור הראשון לקייטנת המושב. קייטנה שבה יוצאים לבריכה ולמימדיון ולסינמה סיטי. הוא היחיד מכיתה ב׳ שלא הולך לקייטנת בית ספר, וצר לי על היוזמה של משרד החינוך. אבל הבן שלי מאושר. הוא עדיין קם בבוקר וכאילו מתוך הרגל עדיין אומר ״היום אני רוצה יום חופש״ אבל במקביל מתארגן לבד ובלי ויכוחים כדי ללכת לקייטנה. והוא חוזר עייף אבל שמח. הוא כבר לא סופר את הימים ואני מעדיפה אותו ככה. חי מיום ליום ומצפה ליום הבא בשמחה.

 

חשבתי על כך, שלפעמים (כמעט תמיד, האמת) אנחנו מכריחים את הילדים שלנו לעשות דברים שהם שונאים, לטובתם. וחשבתי על כמה אני אומללה כשמכריחים אותי לעשות דברים ״לטובתי״. 

אז נכון, אני חייבת להכריח אותו שיקרא כדי שישתפר, וחייבת להכריח אותו להפסיק לשחק על המסך ולצאת החוצה אחר הצהריים, וחייבת להכריח לאכול אוכל בריא לפני הקינוח, וחייבת להכריח אותו לחגור בכל נסיעה, אבל יש מקומות שאני יכולה להרפות קצת, ולראות אותו, ולהקשיב לרצונות שלו, ולהניח לו להיות לבד ובשקט. בחופש.

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063