המסע

 

כשלמדתי בקורס לכתיבה, למדנו איך לספר סיפור. למדנו שצריך להיות גיבור, והגיבור הזה חי באופן מסויים, עד שמגיעה נקודת מפנה שמחייבת אותו לשנות משהו, להשתנות. נקודת המפנה מטלטלת אותו ולא מאפשרת לו להמשיך לחיות את חייו כמקודם. למרות שהוא רוצה ברוב הפעמים, לחזור לשגרה שלו, לחזור למקום המוכר והבטוח שלו, גם אם לא תמיד הוא באמת נוח, או מוגן, או בטוח.

לפני שהתחלתי לכתוב את הספר היה לי מאוד נוח.
היה לי עסק חמוד שמילא לי את הזמן ואת הכיס, היו לי ילדים מתוקים ובעל אוהב, היו לי חיים נהדרים. מספקים. בטוחים.
אבל הקול הזה, מבפנים, לא עזב אותי. נדד איתי מרשימת חלומות אחת לשניה, ותמיד נתקע שם. מעצבן, לא מרפה. ״לכתוב ספר״. ״לכתוב ספר״.
בשביל מה? אני לא מבינה את זה? זה הרי לא הגיוני לשבת ולכתוב עכשיו, תחביב לא צריך לקבל מקום כל כך מרכזי בחיים. זה הרי ידוע שמכתיבה לא מתפרנסים, אז איך אני מתכוונת לפרנס את המשפחה שלי?
״אני ארשם לקורס כתיבה ואשחרר קצת את הלחץ״ חשבתי לעצמי. אתן לתחביב הנודניק הזה קצת תשומת לב והוא ירגע מעצמו. 

תרגילי הכתיבה שקיבלנו בקורס הזיזו אותי מעט לכאן ולשם. איתגרו אותי בשובבות, מסירים ומקלפים, בלי שאשים לב, שכבה ועוד שכבה, עד שהגיע התרגיל שלי. נקודת המפנה שלי. שחשף את הנושא של הספר. נושא מטלטל כל כך. קשה. כואב.
למה שאכתוב על זה? למה לפתוח פצעים ישנים? למה לכתוב על דברים שלא אמורים לדבר עליהם? הרי כל כך נוח לי בחיים האלה, למה לשנות אותם?

אבל הנושא, מרגע שעלה, לפת אותי ולא עזב. חנק אותי, בער בי, לא נתן לי לישון בשקט. תכתבי, תכתבי, תוציאי הכל, ומהר! הוא בער בי ויריתי אותו על המקלדת. בכל בוקר כשהתיישבתי לכתוב לא ידעתי בדיוק מה אני הולכת לכתוב, אבל המילים נורו בצרורות זועמים, זרמו מתוכי בשטף מהיר של אלימות ורוך ואהבה ושנאה ובכי ודמעות.
הלב שלי כתב את הספר הזה בזמן שהעיניים שלי לא הפסיקו לדמוע ולהתחנן שיפסיק.
שיפסיק להכאיב לי כל כך.
אבל הוא לא הקשיב לי, הלב שלי, ופתח פצע אחר פצע, משפט אחר משפט, סיטואציה אחר סיטואציה, עד שהכל היה בחוץ, כואב, ומדמם על הנייר.

 

״אוקי, הכל בחוץ עכשיו, אפשר להרגע. נכון? לב יקר, עשית כרצונך אבל תן לי לחזור, לחיים הבטוחים שלי, הנוחים, האהובים, עשינו מספיק, לא? בוא נשמור את הקובץ במחשב למתישהו, מחרשהו, בעתיד,
אולי…״.

״ממש לא!״ הלב שלי ענה. ״ממש לא, יקירתי, כי הסיפור הזה צריך לצאת החוצה, לאנשים. יש לך תפקיד בעולם הזה, דארלינג, ואת ממש לא יכולה לדחוף אותו למגרה ולהמשיך בחייך. אין מצב.״

״אוי ואבוי, מה פתאום? זה לא נושא לכתוב עליו! ואת מי זה יעניין בכלל? יש נושאים שלא מדברים עליהם ואני לא רוצה להיות זו שמפירה את החוק הזה! עזוב אותי בשקט. אני לא צריכה את זה. אני מאושרת וטוב לי בחיים, בשביל מה??״
״חוץ מזה, אני גם מפחדת נורא…״ לחשתי לו. ״אני מפחדת ומתביישת. אני יודעת שיהיו השלכות. אני יודעת שיהיו תגובות, אני יודעת שאנשים ידברו וישאלו ויחקרו. ואני לא יודעת אם אני מספיק חזקה בשביל לעמוד בזה…״ 

״יקירתי״ ענה לי הלב שלי ״את אישה חזקה ועוצמתית, ואת נבחרת להוביל את זה, את הרי יודעת שאלוהים נותן אתגרים רק למי שיכול לעמוד בהם, ואת עמדת בכל אתגרי העבר, ועדיין עומדת בגאון״

 

אז התחלתי לפרסם קטעים מהספר, אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שלחצתי ״פרסם״ על פוסט בפייסבוק שחשף קטע מהספר. אני זוכרת איך סגרתי במהירות את המחשב ויצאתי מהבית. ולמחרת אני זוכרת את הפחד להציץ, לבדוק אם מישהו ראה, הגיב. אני זוכרת את ההפתעה שלי כשראיתי את כמות התגובות, את הסערה שהוא עורר באנשים. הופתעתי ונבהלתי ושוב לא ידעתי אם אוכל לעמוד בזה.

אבל כבר לא התווכחתי עם הלב שלי. ופרסמתי עוד קטע ועוד קטע. וגייסתי כסף, ופניתי להוצאה לאור. ועשיתי עריכה מקצועית, והגהות ועיצוב לכריכה.
והתחלתי להנות. התחלתי להתאהב בו , בספר שלי, שהלך והפך למשהו חיצוני לי, עומד בפני עצמו. יצירה. 

אני חושבת שלראשונה בחיי הרגשתי שאני אמנית. הרגשתי שעשיתי משהו באמת טוב. 

 

כשהספר הודפס והחזקתי אותו לראשונה בידיי, הבטתי בו, ליטפתי את כריכתו, ולחשתי לו ״תודה״.
תודה על שלא ויתרת לי , תודה על שלא נבהלת מהפחד שלי. תודה על שבערת בי ככה.

 

כשעמדתי באירוע ההשקה שלו, מול עשרות אנשים קסומים שהגיעו מכל הארץ, רק כדי לחבק אותי, לחשתי לו שוב, תודה. תודה על האהבה שאתה מביא לי, תודה על האנשים שאתה מושך אלי, תודה על האומץ שהפחת בי לעמוד ככה מול כולם ולהרגיש אהבה גדולה. 

לא פחד. לא בושה. אהבה.

 

כשהתחלתי לקבל תגובות על הספר, תגובות בוכות, מטוטלות, מרוגשות, אוהבות, לחשתי לו שוב, תודה. תודה על הפצעים שפתחת וריפאת, תודה על כל הדרך הזו והנקודות שמתחברות, תודה על הסליחה והקבלה שממלאים את ליבי.

 

תודה.

 

״ הסיפור הזה הרג אותי בכל פרק ופרק, היו פרקים שגרמו לדפיקות לב חזקות, היו פרקים שחשתי הזדהות עצומה, היו פרקים שגרמו לדמעות בעיניי וכאלה שחשתי תקווה וגאווה״

 

״ מצטערת על השעה אבל הרגע סיימתי לקרוא אחרי שבקושי הצלחתי להניח את הספר מאז שפתחתי אותו בשלישי בלילה... את נהדרת והספר נפלא ומטלטל וקשה ואופטימי והכל ביחד״

 

״ זהו ספר מותח, מרתק, וממלא בתקווה ובאופטימיות. ספר שהמסר העיקרי שאני לוקחת ממנו הוא, שלא משנה איפה ואיך גדלת ובאילו נסיבות, אתה תמיד יכול לבחור לשנות. להתחיל מהתחלה. לברוא את המציאות שלך מחדש.
תודה עדי יקרה על שהבאת לעולם ספר כל כך משמעותי. ״

 

״ אחד הספרים המטלטלים ביותר שיצא לי לקרוא. 

הרבה זמן לא בכיתי בגלל ספר, ופה זה קרה לי בלי הפסקה. אי אפשר לנשום…״

 

״מהרגע הראשון זה סוחף ויש מתח ואני לא יכולה להפסיק. ובוכה ובוכה ומתרגשת. איזה ספר עוצמתי !
 תודה על השליחות שלך פה בכתיבה הזו!״

 

אלו רק חלק קטן מהתגובות שאני מקבלת כל יום.

ואני שוב אומרת.

תודה.

 

 

***החל מיום ראשון הקרוב הספר יגיע בהדרגה לכל חנויות הספרים בכל הארץ, ניתן גם לרכוש אותו באתר הספר ולקבלו במשלוח הביתה  

 

מוזמנים לעקוב אחרי בפייסבוק “adi linial”

או לשלוח לי אימייל adi.linial@gmail.com

 

 

 

 

 

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063