הכול רגעים

 

השעה 2:45, הדלת נפתחת ושניהם פורצים הביתה בסערה.

״אמא! את לא מאמינה מה קרה לגילי!!!״ בר זועק

״אמא….תקשיבי…״ גילי מדבר בשקט שלא כהרגלו ומבקש את הקשב שלי.

אני מתכופפת להביט בו בעיניים ועוזרת לו להוריד את התיק הכבד.

״מה קרה חמודי?״ אני שואלת ומתפללת שלא יספר לי שוב שרב עם הבן של השכנים בהסעה. הוא נראה מוטרד וחמור סבר, עיניו אדומות מעט.

״חבר של בר נתן לי ממתק, הכנסתי אותו לפה ואז הנהג עצר פתאום,״ 

אני מתבוננת בו ומרגישה את הלב שלי מחסיר פעימה,

״הממתק נכנס לי לגרון ולא הצלחתי לנשום וגם לא לדבר….״ הוא אומר וקולו נשבר בבכי מאופק….״חשבתי שאני עומד למות ולא רציתי למות ולא יכולתי להגיד כלום…״ הוא בוכה ואני מושכת אותו אלי ומחבקת אותו, ליבי הומה כסערת טורנדו שמרעידה את כל תאי גופי. 

הוא מתעשת ורוצה לסיים את הסיפור ״ואז רצתי מהר לבר ועשיתי לו תנועות עם הידיים, ואז בר נתן לי מכות חזקות על הגב וגם אמר לי לנסות להקיא, וניסיתי עד שהממתק יצא…״

 

אני מסתכלת על בר בתדהמה וחושבת לעצמי איזה מלאך הילד הזה, פשוט מלאך שנשלח אלי משמיים ואני נוכחת לגלות את זה שוב ושוב. איזה מזל שהוא כזה חכם ובעל תושיה, איזה מזל שהוא לא מאבד את העשתונות, איזה מזל שהוא הקשיב לגילי ולא סילק אותו מעליו למרות שגילי לא יכול היה לדבר, איזה מזל שהוא עצר והביט בו והבין מה קרה לו וגם ידע איך לעזור לו במצב חירום מטורף שכזה.

״אוי ואבוי!!!״ דמעות של פחד והוקרת תודה ממלאים אותי, אני לא יודעת מה חזק יותר, הפחד מהמחשבה על מה היה עלול לקרות או ההודיה על כך שזה נגמר ככה והנה, שניהם עומדים כאן חבוקים ומוגנים בזרועותיי.

 

אני עומדת על ברכי ומנשקת את גילי ואז את בר ושוב את גילי, חושבת לעצמי כמה החיים שבריריים. כמה הכל יכול להיגמר בשנייה אחת, קטנה ולא משמעותית בכלל. דווקא כשלא מוכנים לקראתה, דווקא בשיא השגרה השלווה והבטוחה לכאורה, כשאני מחכה להם עם ארוחת הצהריים הרגילה ומהרהרת על המשך היום והתוכניות שבו, דווקא אז משהו יכול להשתבש ולשנות את החיים, להפוך ולהרוס אותם.

 

בלילה אני לא מצליחה להרדם. מתהפכת שוב ושוב על משכבי. המחשבות על מה עלול היה לקרות לא עוזבות אותי. ומצד שני, אני מפחדת להתמקד בהן ומנסה להתמקד במציאות העכשווית ולהרגיע את עצמי. הנה הם כאן, הם בסדר, ישנים בשלווה במיטותיהם, הכל בסדר, הם מוגנים ובריאים ובטוחים ואני צריכה להיות אסירת תודה על כך, ואני אסירת תודה, אבל עדיין משקשקת.

 

לרוב הצלחתי להיות אמא לא חרדתית, להאמין שהכל בסדר, שהעולם בטוח, הרגשתי שכל עוד אני מתנהלת ככה הדברים באמת יהיו בסדר. להיות אופטימית ולסמוך על אלוהים, זו הנוסחא.
עד שמגיעים מקרים כאלו שמזכירים לי שלא הכל תלוי בי. שהדברים ממש לא בשליטה שלי. שישנן נסיבות שקורות פשוט כי הן קורות, והשאלה היא איך אני מתמודדת איתן, והיא זו שתשפיע על המשך חיי. 

מקרים כאלה מרעידים אותי, מנערים אותי ומזכירים לי דברים חשובים.

דברים כמו לא לקחת את השגרה המופלאה כמובנת מאליה. לשים לב כמה טובים החיים שלנו כאן ועכשיו. להתלונן פחות ולהנות יותר ממש שיש. לברך על כיור מלא כלים וערימות כביסה שמחכים לי, כי זו השגרה שלי ואני לא רוצה להחליף אותה בשום דבר אחר. זו שגרה ברוכה עם ילדים בריאים בבית ומשפחה שחיה ומתנהלת מיום ליום והכל בסדר ככה ושרק יישאר ככה, ואם כבר שינויים אז שרק יהיה יותר טוב.

מקרים כאלה מזכירים לי כמה החיים שבריריים וכמה אנחנו עסוקים לפעמים בדברים הקטנים והמרגיזים במקום לראות את הפלא הזה שאנחנו חלק מתוכו. הם מזכירים לי שאם בא לי לצאת לחופשה משפחתית אז לעשות את זה היום ולא לחכות שהחסכון ייפתח או שיהיה פחות עומס בעבודה.

אי אפשר לדעת מה יקרה מחר ואפילו בעוד רגע, השליטה היחידה שיש לנו היא על הרגע הזה ועל מה אנחנו בוחרים לעשות איתו, איך אנחנו בוחרים להרגיש בו. 

ואני בוחרת להרגיש טוב, ברגע הזה ובזה שאחריו ובכל רגע שיגיע לידיי אני מבטיחה לנסות להרגיש טוב ולמצות אותו כמה שיותר. אני מבטיחה לזכור כמה שום דבר לא מובן מאליו, אני מבטיחה לחזור ולרשום את התודות והטובים שלי בסופו של כל יום, הרגל שקצת הזנחתי לאחרונה. כי זו השליטה שלי, זה מה שאני יכולה לעשות ולא שום דבר אחר. לראות ולהודות ולהרגיש טוב.

אני לא הולכת לטפס על האוורסט עכשיו, אבל כן לאפשר לעצמי לשים ראש בצהריים ולנוח אם בא לי, וגם ללכת לפעמים לאכול גלידה עם הילדים לפני ארוחת הערב, אם בא לנו וזה עושה לנו רגע שמח כזה. אני רוצה שכל רגע במשפחה שלנו יהיה רגע טוב וגם אלו שלא יהיו טובים ייגמרו מהר, כי הם רק רגעים. 

הכל רגעים.

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063