להיות בגוב האריות

 

האמת שלי מעצבנת אנשים.
אני רואה את זה בעיניים שלהם, בתגובות הווטסאפ או הפייסבוק שלהם. 

אני רואה את זה וכואב לי, אבל אין לי מה לעשות בנידון. 

בכל חודש שעובר ובו אני מתקרבת יותר ללב שלי, משילה קליפות, מקשיבה לו, הוא אומר לי את האמת. והאמת לא תמיד מוצאת חן בעיני אנשים אחרים. 

העניין הוא שאני לא יכולה להתכחש אליה יותר. אני חייבת להקשיב לה. 

ומאיזשהו דחף פנימי ולא ידוע, אני גם חייבת לשתף אותה לעולם. 

זה טיפשי, לא הגיוני ומושך אלי אש, אבל הדחף הזה חזק ממני ואני לא יכולה להתגבר עליו. 

 

למשל הל״ג בעומר הכיתתי. 

כבר מההודעה הראשונה לגביו הרגשתי את הלב שלי זועק. 

עוד בל״ג בעומר בשנה שעברה נשבעתי לעצמי שזהו, לא עוד. לא נהנית, לא מתאים לי, לא רואה בכך כל הגיון. לקיים 2-3 מדורות בשבוע אחד? לא מתאים לערכים שלי ולא מסוג הדברים שגורמים לי הנאה.

חלפה שנה ושוב חזר האירוע. חשבתי להגיד משהו, אבל שתקתי. התעלמתי. ניסיתי לזרום. 

כל הודעה שחזרה והתריעה על האירוע כאילו התגרתה בי, נו, תגידי את האמת שלך, למה את מחכה?

ואז לא הצלחתי להתאפק. וכתבתי, שלא נגיע. 

יכולתי לשקר ולכתוב שלא מתאפשר לנו מאיזושהי סיבה מצוצה מהאצבע, 

יכולתי להתעלם ולא להודיע בכלל. 

אבל הלב שלי, הלב המעצבן הזה, צעק לי בתוכי, תכתבי, את חייבת! בשם אלו שלא מעזים. 

וכתבתי. 

והשלכתי את עצמי אל גוב האריות .
״השנה אנחנו מסתפקים במדורה אחת ולכן לא נגיע. תהנו ותודה למארגנים!״ ניסחתי בעדינות והוספתי סמיילי, מתפללת שיסלחו לי. 

למה בחרתי בפורום הציבורי ולא הפרטי? אין לי הסבר. בחיי. 

אני יודעת שזה מטומטם אבל שוב, זה משהו פנימי שחזק ממני ודוחף אותי לעמוד בחזית.
התגובות לא אחרו להגיע. 

חלקן תומכות בי וחלקן מוכיחות אותי. 

על חוסר ההערכה שלי לפעילות הוועד, לחשיבות הגיבוש הכיתתי, לכך שהילדים מחכים לזה כל השנה (הבן שלי דווקא שמח לוותר על זה). תגובות שמוכיחות אותי על חוסר התחשבותי במאמצים, על כך שאני מעזה לקום ולומר את דברי, בלי להתחשב באף אחד.

ואני, מתייסרת. מלקה את עצמי. למה עשיתי את זה שוב? למה אני שמה את עצמי בחזית? זה משהו שקורה לי מאז שאני זוכרת את עצמי, לשים את עצמי כדוברת בשם אלו ששותקים וסובלים בשקט.

ואני לא לומדת לקח, ואני לא מפסיקה. אני ממשיכה ממקרה למקרה.

 

האם יש כאן שיעור בשבילי?

ואם כן, מהו? לא להגיד את דבריי בפומבי? לשקר? לספר שקרים לבנים ומטוייחים? להקשיב ללב אבל לערב את השכל כדי להימנע מפיצוצים מיותרים? לא להיות אימפולסיבית? 

ומה לעשות עם הדחף הזה, שמשגע אותי ולא מרפה עד שאני מפרסמת בציבור? ואם הוא לא יצא, למה הוא עלול להפוך? ואולי אני יכולה לנתב אותו למשהו אחר?

אין לי מושג. אני רק יודעת שחיי מלאים בשיעורים מהסוג הזה. ובכל פעם שקורה מקרה שמכווץ אותי אני יודעת שיש שם קונפליקט שאמור ללמד אותי משהו. לא תמיד אני יודעת מה. לא תמיד אני מבינה איפה טעיתי וכיצד לנהוג אחרת בפעם הבאה. אבל לפחות אני יודעת שיש שם שיעור בשבילי.

 

ומה כן טוב בכל זה?

שאני לומדת בכל זאת משהו על עצמי:

  1. שאני אמיצה. רוב האנשים לא אומרים את אשר על ליבם. ואולי אומרים אבל לא בחזית, אלא על הספסלים של הגן הציבורי או בטוקבקים אנונימיים בynet. אני כן אומרת, אני אמיצה וכל הכבוד לי על זה.

  2. שאולי יש כאן מסר עבורי, משהו שקשור בייעוד שלי. הקול החזק הזה בתוכי, שלא מרפה ומתעורר ותמיד גם גורר אחריו תגובות מאוד חזקות מוכיח לי שזה לא סתם. שהוא היה צריך להאמר. אני כבר יודעת שייעוד הוא בדרך כלל משהו שלא נוח לבן אדם שלו. משהו שהאדם שלו ירצה להילחם בו, כי הוא יוצר אי נוחות בחייו. ואולי אני צריכה לחשוב עליו יותר לעומק ולהקשיב לו, ללמוד אותו יותר.

  3. שבכל זאת יש תמיד את אלו שדיברתי בשמם ואיפשרתי להם ״לצאת״. להגיד את דבריהם בלי לפחד יותר. להפסיק לשתוק מהפחד של ״מה יגידו עלי?״

  4. שתמיד אני חוזרת לבייסיק שלי. כשהרגשות של הפחד והחרטה לאחר מעשה מציפים אותי, אני תמיד רצה להתכרבל עם הבנים שלי, עם אהובי, ונזכרת מה חשוב לי בחיים ומאיפה מגיע הכוח שלי. תמיד אני נזכרת מה הבסיס שלי ולאן אני שבה בסופו של כל יום. וזה תמיד מקום שנעים לשוב אליו ולהתמלא בו.

  5. שלפחות אני כנה עם עצמי וקשובה ללב שלי. אני יודעת מה אני חושבת בבהירות ומה דעתי המוצקה על העניין.

  6. שאנשים יודעים שהם יכולים לסמוך עלי שאגיד את האמת. גם אם היא לא תהיה להם נעימה. 

  7. שזו אני וזה חלק ממני. לכל אחד יש צדדים חזקים וצדדים חלשים. עוד לא הבנתי לאן התכונה הזו שייכת אבל היא חלק ממני ותמיד הייתה. אני לא יודעת לגבי העתיד, אולי היא תתעדן ואולי תשתנה, אבל בינתיים זה מה שיש ואני מקבלת את זה באהבה ובסלחנות כלפי עצמי.

 

ל״ג בעומר, חג האומץ והאש. 

והאומץ שלי הוא להקשיב לאש הפנימית שלי ולאפשר לה לצאת ולבעור. אני חייבת לשים לב שהיא לא תפגע באנשים ולא תצא משליטה, אני חייבת ללמוד איך להתנהל איתה בחיים שלי, אבל אני גם חייבת להבין שהיא חלק ממני, ממי שאני, גם אם היא לא כל כך נעימה לאחרים לפעמים. 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063