את חיה ב״לה לה לנד״

 

״את חיה בלה לה לנד״, 
״את חיה בסרט״, 
״את יותר מידי happy happy joy joy״, 
״אנשים לא חיים ככה״, ״זה לא יכול להיות.״, ״זה לא הגיוני״.
אנשים לא מאמינים לאנשים אופטימיים כמוני. 
הם חושדים בזיוף, בהעמדת פנים. 
לא מקבלים את הרעיון שאנשים יכולים לראות דברים אחרת. 
את אותם דברים. אבל אחרת לגמרי.

לא תמיד הייתי אופטימית. 
כשהייתי צעירה יותר רציתי למות. באמת. 
לגמור עם הסבל הזה וזהו. בעיקר בשנות העשרה שלי. לא הבנתי מה הטעם. 
לא ראיתי מה כבר החיים יכולים לזמן לי שיכול לשמח אותי. 
היום אני יודעת שהייתי בדיכאון. 
אני מסתכלת על ספר המחזור של כיתה ט׳ ורשום שם 
״כזאת היא צחקנית, זו עדי החייכנית״ 
ואני לא מבינה על איזה עדי הם כתבו. 
הפער בין איך שנתפסתי מבחוץ ואיך שהרגשתי בפנים הוא ענק עד בלתי נתפס ממש. 
בפנים היה לי שחור. הרבה שחור. דביק וסמיך ולא מרפה. 
בפנים הייתי מכוערת, שמנה ומגעילה. 
בפנים לא הייתי ראוי לשום אהבה.

בזמני החופשי נהגתי להריץ שוב ושוב בראש תסריטים של המוות שלי. 
אולי בקפיצה מבניין, אולי בבליעת כדורים, 
ואולי כמו כל ירושלמי טוב ארצח ע״י מחבל ערבי. 
המוות לא הפחיד אותי, רק הכאב שאמור להתלוות אליו הפחיד אותי ואפילו מאוד. 
רציתי למות מהר ובלי כאבים. אבל הייתי פחדנית ושנאתי את עצמי על כך.
אופטימיות בטח שלא הייתי.

אבל החיים בנפלאותם זימנו לי מלאכים. 
זה התחיל במלאכית אחת שהייתה הפסיכולוגית שלי, שבשלב מסויים, 
כשלא היה לי כסף לשלם לה, גבתה ממני שקל לפגישה רק כדי שאמשיך להגיע. 
היא ישבה שם והקשיבה לי, הנהנה, שתקה, אפשרה לי לשפוך ולדבר ולא שפטה אותי לרגע. לפעמים אפילו בכתה איתי. היא הושיטה לי יד וקנתה לי ספר שירים, 
היא ליטפה לי את הראש ואת הלב ולפעמים כשבכיתי ממש חזק היא חיבקה אותי ממש חזק, עד שהבכי יעבור. 
אחרי שסיימתי לחשוד בה שהיא עושה את זה רק בשביל הכסף התחלתי להאמין לה. התחלתי להאמין שאני ראויה לאהבה. 
זה היה איתות האור הראשון שקיבלתי מאלוהים. 
את ראוי לאהבה הוא לחש לי דרכה, ואני נפעמתי.

המלאך השני היה בן זוגי. בעלי. אהובי.
הוא לקח אותי שבורה וחסרת אמונה מבפנים, ולימד אותי שהחיים דווקא קלילים. 
שהדברים לא מפחידים כמו שחשבתי. שהחיים יכולים להיות מהנים. שלא צריך לחשוב לעומק, שלא תמיד צריך לתכנן כל דבר. 
הוא לימד אותי לצאת לטבע. לישון בטבע. ללכת לאיבוד בטבע. 
הוא לימד אותי שאפשר לבטוח באנשים. שלא תמיד רוצים רק את רעתי או את הגוף שלי. הוא לימד אותי שלפעמים רוצים רק להיות קרובים ללב שלי, וזה בסדר לאפשר. 
הוא לימד אותי שאני יפה ונחשקת, ושאהבה יכולה להיות רומנטית ויפה. 
הוא לימד אותי שאפשר להיות ביחד ועדיין להרגיש חופש בלב, אבל לא לבד. 
הוא לימד אותי לצחוק, להיות סקרנית, להיות ילדה. 
הוא לימד אותי להיות פרועה, לאבד שליטה, להתמסר. 
הוא לימד אותי שיש אנשים שמוכנים לחכות לי. עד שאפתח, עד שאאמין, עד שאתמסר. אחרי שסיימתי לחשוד בו שהוא עושה את זה רק בשביל לשכב איתי התחלתי להאמין לו.
זה היה איתות האור השני מאלוהים. 
את ראויה לאהבת אמת, הוא לחש לי שוב, ואני התרגשתי.

כשהתחלתי להאמין שיש אלוהים ויש מלאכים, הם התחילו להגיע בהמוניהם אל חיי. 
חברים, שכנים, אנשים ארעיים. נשים. 
אנשים שראו בי משהו שלא ראיתי בעצמי. 
שאמרו לי שאני חזקה, שאני יפה, שאני מעוררת השראה, שאני מוכשרת, 
שיש לי מה לתת לעולם. 
הם הגיעו שוב ושוב ואני הסתכלתי בהם בפליאה וחשבתי שהם מצחיקים.
אני? חזקה? אני? יפה? 
והרי הם כל כך נפלאים בעצמם. ואני כל כך קטנה לידם. לא האמנתי להם. חשדתי בהם. התביישתי. כי חשבתי שהם רואים בי משהו שאני ממש לא. 
חשבתי שהם טועים והם עוד יגלו את הטעות הזאת. וכמה מביך זה יהיה כשזה יקרה. 
אבל הם לא ויתרו לי. ״את חזקה. את אמיצה. את מעוררת השראה״ 
הם חזרו ואמרו לי ולאט לאט התחלתי להאמין להם. 
וכשעוד מישהו רשם לי שבזכותי, וכשעוד מישהי רשמה לי שהמילים שלי גרמו לה לבכות, התחלתי להבין שיש בי כוח. שהם צודקים.
התחלתי להבין מה אני עושה כאן, בחיים האלה.
התחלתי להאמין שיש בי משהו עוצמתי שחובתי להשמיע לעולם. 
והמילים שלי הם הלב שלי שמוכן לצאת החוצה, המילים שלי הן הקול שלי שבשל להישמע. התחלתי להבין שיש לי מה להגיד לעולם, ואולי אפילו לשנות בו משהו.

אותם מלאכים סילקו את השחור הגדול מהלב שלי. 
כל פעם קצת, כל פעם מפינה אחרת. 
ובכל מקום שהתפנה משחור חדרה קרן מוזהבת של שמחה, של אהבה ושל אופטימיות. מאירה את הפינה החשוכה ומפריחה בה אור ופרחים. 
וכמה אני אוהבת פרחים. הלב שלי מלא בפרחים! 
ויופי, וירוק, וטבע ושמיים וים ורוח ועצים גבוהים.

אותם אנשים הכירו לי אותי. 
והראו לי שאפשר לראות את הדברים אחרת. 
שלא תמיד הדברים הם כמו שאנחנו מאמינים שהם, והכי חשוב, שאפשר לשנות אותם רק בעזרת שינוי העולם הפנימי שלנו.
וכשהלב שלי רואה את העולם היום הוא מציץ בו דרך הפרחים האלה, 
דרך סבך היערות האלה, דרך גלי הים, 
דרך העיניים של אישה חזקה ואמיצה ומעוררת השראה. 
דרך העיניים שלי. אני. עצמי. 
וכן, הכל נראה ורוד כל כך, יפה וזוהר כל כך.
היום אני אופטימית, מאוד. 
כי יש לי אלוהים ויש לי מלאכים ויש לי פרחים שמלווים אותי לכל מקום.

ויש לי אותי.

ואם אתם רוצים להיות איתי, לקחת איתי חלק במסע המופלא שאני עוברת בימים אלו, 
מסע של הגשמת חלום, מסע של אומץ, מסע של ריפוי, אתם מוזמנים להכנס ללינק
http://www.jumpstarter.co.il/project.asp?pid=D4AE82B5-24A6-4325-B323-43295289C664#7
ולרכוש את הספר החדש שלי שיוצא לאור בימים אלו ממש.
מבטיחה לכם השראה:)

אני

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2017

November 13, 2017

October 16, 2017

July 7, 2017

Please reload

כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל  2016 adi.linial@gmail.com 972-53-5766063