"באותו יום הפכו קולותיהם של אבא ואימא לשאגות צרחניות ומפחידות. הכול התחיל מוויכוח שהגיע לפתע לטונים גבוהים ומאיימים. אבא ואני בדיוק חזרנו מהמעון הביתה והתכוונתי ללכת לחדר ולשחק בבובות שלי. כשראיתי שהצעקות והוויכוחים מחמירים ולא נרגעים הנחתי אותן בצד וסגרתי בשקט את הדלת. אטמתי אוזניים בשתי ידיים וניסיתי לזמזם לעצמי שיר חדש שלמדנו.
הצעקות מהסלון הפכו לשאגות.
כבר היו ביניהם ריבים קולניים לפני כן, אבל הרגשתי שזה - מפחיד וחזק יותר, וגם ארוך, ולא נראה שעומד להירגע מעצמו כמו בפעמים הקודמות. שרתי שיר ועוד אחד כאשר לפתע, בתוך כל הצעקות וההאשמות נשמע קול התנפצות, ואחרי כמה שניות נשמעו עוד כמה. הפסקתי לשיר וקפצתי ממקומי בבהלה, מנסה להבין מה נשבר ומה קורה עכשיו בסלון. הקולות נדמו לרגע, ואז הם המשיכו לצרוח חזק יותר. התגנבתי מהחדר החוצה והתקדמתי במסדרון בפחד.
עיניי נקרעו באימה.
אבא ואימא עמדו משני צדי פינת האוכל והשליכו דברים זה על זה במטרה לפגוע! אימא לבשה את החלוק הבורדו שלה ונראתה פרועה ואבודה. עיניה היו פעורות בכחול צובט ושפתיה מעוותות משנאה. שני חריצים העמיקו משני צדי פיה ושיוו לפניה מראה סובל וקרוע. אבא עמד מעברו השני של שולחן האוכל, מזיע וענק, שיערו האדום דבוק למצחו ואגרופיו קפוצים, פרקי אצבעותיו לבנים.
נדמה היה כי הוא מחפש משהו או מישהו לחבוט בו כדי להירגע.
הרגשתי שעומד לקרות משהו איום ונורא.
ובלתי הפיך.
עצרתי את נשימתי ולא ידעתי אם להישאר שם או לחזור לחדר.
עורי סמר.
פחדתי מהמראה שעמדו עיניי לראות, אך חששתי לחזור לחדר ולהשאיר אותם לבד. אם אגיד משהו, האם הם יפגעו גם בי?
והם צרחו, אלוהים, הם צרחו כל כך.
"מפגרת! למי את חושבת את עצמך? פרה מטומטמת!"
"חתיכת בן זונה! תחזור לכוס של האימא שלך! זבל מסריח, חבל שבכלל התחתנתי איתך!" השנאה זלגה מפיהם והתעופפה מעבר לשולחן כפינג פונג אלים וסוער. תמיד כעסו עליי כשדיברתי לא יפה, איך הם מעזים לדבר ככה בעצמם? חשבתי, נעוצה על מקומי, פוכרת את אצבעותיי, ועכשיו הם יורקים מילים מכוערות כל כך…"